המונית עקבה אחרי אופנוע ה-ב.מ.וו. לכיוון נמל יפו. במזח הראשון היא חיכתה לנו, אחרונה משמאל. בסיפון שני ספסלים, כתמי קפה וג'ינס זרוק. שתי מדרגות מובילות לירכתיים ובפנים סלון קטן עם מטבח. אמנם הכול עבודת עץ מהממת, אבל הכיור מלא בכלים ומלוכלך.
"תגיד, עוד מישהו גר פה?" "אני" חייך החבר, "זה הבית החדש שלי". אהה, יש אנשים שאין להם בעיה של מרחב או פרטיות. הוא בחר לישון על הספסלים בחוץ, אנחנו נשלחנו לחדר שמתחת לחרטום. משפחה שלמה על מיטה קטנה בצורת משולש, בה צריך לשכב עם הראש באזור הבסיס והרגליים בקודקוד. באמצע, בינינו, הקטנצי'ק.
"אין סיכוי", אני אומר לגברת. "גם אין סיבה", היא עונה. וממשיכה "נשאר פה קצת, אבל יש לך משימה חשובה", "מה, למצוא דירה?", "כן, משהו שיהיה רק ש-ל-נ-ו". "טוב, טוב, כבר את כועסת? אנחנו עוד לא יום בארץ". "רק שתבין, אני רצינית".
שאר השבוע עובר איכשהו. בלילות התנדנדנו בעדינות ברחם של הים התיכון, ובבקרים קמנו עם הזריחה ועם קצת כאב ראש. כל הזמן אותן מחשבות: להתיישב או להמשיך לנדוד. לילה אחד, התעוררנו פתאום כשגל ענק כמעט הפך את הסירה. כל מה שלא היה קשור ומחוזק, נפל עלינו, לא קרה לנו כלום, אבל נבהלנו נורא. בבוקר גילנו שהשירותים התקלקלו והכבל של החשמל נקרע. נשברנו.
השעה שבע בבוקר, אני יוצא לדרך. מתלבש, מצחצח שיניים על הסיפון, יורק למים ועולה למזח. בקצה יש שער ברזל נעול, אני קופץ מעליו ומתחיל בצעידה. כביש קטן מוביל למדרגות החירום של פרויקט אנדרומדה. עוד שער ברזל שצריך לעקוף, טיפוס מהיר בדרגות ואני בפנים. עובר כאדישות ליד הבריכה ועושה לשומר פרצוף כאילו כל החיים גרתי כאן. מחפש את גשר היציאה, בקצהו, כמה צפוי שער ברזל נוסף.
העיקר שננוח כבר
ברחוב יפת אני פונה ימינה לכיוון שוק הפשפשים, שותה קפה קטן, וממשיך למדרכה שמחברת את יפו לתל אביב. פונה ימינה לפארק חדש שלא ראיתי אף פעם, ונכנס לנווה צדק. כל צעד מרגיש חדש-ישן שכזה.
עובר את שבזי, את הכלבו וחותך לאחד העם. משם אני בוויה-דלה-רוזה לכיוון מרכז תל-אביב. החלטנו לנסות לגור פה, למרות הכול. בפינת בלפור, על עמוד חשמל מחכה המודעה שחיפשתי. "להשכרה, בהזדמנות דירה באזור", מחייג. "הלו, תגיד זה תיווך?", "לא, הדירה שלי, אני במקרה פה היום ועוד שבוע חוזר לדרום אפריקה", נשמע חשוד. "תראה, המקום מוזנח" ממשיך הקול מהצד השני, "שמרתי על הדירה ריקה הרבה שנים, לא רציתי להשכיר", "איפה זה נמצא?", "ליד היכל התרבות, בדיזנגוף".
עולה במדרגות, בעל הבית מחכה לי בקומה שנייה, אבל אני בוחר להמשיך לגג, עוד רגע אחד, לפני הקפיצה למים העמוקים. בעיטה קטנה לדלת ואני בחוץ, משקיף על העיר, אפילו רואים באופק את הים. אין כאן את האותנטיות של הודו, ולא את השיק של פריס, אין ג'ונגלים, אין נחשים, אין שירותי קומפוסט, אפילו אין אדמה. רק אספלט נוגע במדרכה שנושקת לבניין וכך הלאה.
אבל גם אין לי כוח לחפש יותר, נכנע ליצר מסתורי שתובע ממני להתיישב ולנוח. דופק בדלת, הדירה במצב מזעזע, אבל מה, רק אלפיים שקל לחודש והשיפוץ עלינו. שני חדרים יותר ממה שאי פעם היה לנו. המצב שלה מחפיר, הקירות מלוכלכים, הארונות שבורים, אבל שלושה ימי צבע, ניקיון של פסח, ונוכל להיכנס. אני מתקשר לגברת האמיצה ושואל:
"את מוכנה?
איפה אתה?
בדירה.
ואיך זה נראה?
תבואי לראות, סגרתי עם בעל הבית.
לכמה חודשים?
לשנה, אמרת שאת מוכנה,
אני מוכנה, אני אפילו רוצה.
טוב, אז תגיעי, נראה כמה את אמיצה".