באוטובוס שנוסע לתחנת גאר-דה נורד של פריס, אני קולט שהמוח שלי מתפוצץ מרוב מחשבות. אני מביט על האנשים סביבנו, הם אינם דומים לנו. אין עוד ילד על האוטובוס, רק אנחנו, ונשאלת השאלה, שהופכת ליותר ויותר רלוונטית, מה אנחנו עושים כאן לעזאזל?
התשובה - אנחנו בדרך לפריגו, בדרום צרפת, שם ייערך מפגש של הריינבו. נוכל לגור באוהל אולי אפילו חודש, ואז להצטרף למשפחת הנוודים המודרנית ולתור את העולם מכנס ריינבו אחד לשני. אבל האם זהו העתיד שאני מאחל לי ולמשפחתי?
האם אנחנו שמחים? לא צריך להיות יותר מידי סנטימנטליים, במקרה הכי גרוע אנחנו לא עצובים, מין מצב ביניים שכזה, לא לפה ולא לשם, תוצר של תקופה ארוכה בה היינו נעים ונדים ללא שום רצון להתחייב לדרך, לרעיון, לכיוון וכמובן לבית.
נוודות זו אידיאולוגיה, אמירה, זה סוג של אמנות. בזמן שכולם חיים בצורה סתאטית, הנוודים בוחרים בדרך הדינמית. המטרה היא כמו של כולם, להיות שמחים, בריאים, בטוב. האם אנחנו במצב הזה? פחות או יותר. שוב אמצע כזה, התמקמנו באמצע כף המאזניים.
יורדים מהאוטובוס ונכנסים לתחנה, זהו, כאן הרציף, יש הודעה על הלוח האלקטרוני שהרכבת תצא באיחור של כמעט שעה, כלומר יש לנו עוד שעתיים להתייבש כאן על הרציף. אני מתבונן על הגברת שמסתובבת איתי כבר שנה בדרכים. "מה העניינים?", "סתם", היא עונה, "יש לי כל מיני מחשבות". "גם לי, רוצה לשתף?", " אני יודעת, אנחנו בדרך, לא? אין מה לעשות מזה פילוסופיה גדולה מדי". "ובכל זאת?" היא מחייכת, ואומרת בקול ילדותי: "אני רוצה הביתה". צוחקים.
- אבל אין לנו בית
- אז בוא נעשה אחד
- נבנה? אין לנו כסף, אנחנו נוודים
- אז נתחיל לאסוף
- מאפס
- כן
- והקטן? - ילך לגן
את רצינית? - כן
אבל איפה נגור?
"תני לי רגע להבין, את מדברת על לחזור לישראל? ככה פתאום?". "כן, נראה לי שנמאס לי". "ויואכים? הוא מחכה בפריגו" - "נשלח לו מייל. אתה לא חושב שהגזמנו, קצת איבדנו פרופורציה?", "חושב כן, אבל חזרה לישראל? אנחנו ארוזים, אין לנו איפה לישון הלילה". "נו, זה הכי פשוט, נחזיר את הכרטיסים של הרכבת, נקבל את הכסף בחזרה, ניסע לשדה התעופה, נברר מתי יש טיסות לישראל, נקנה כרטיס ונחזור הביתה. אנחנו כבר ארוזים, בדיוק כמו שאמרת".
בודק שוב: "את רצינית?", "כן". "טוב, תחזירי את הכרטיסים אם יש לך אומץ".
היא ניגשת לדוכן, וחוזרת אחרי חמש דקות. זה היופי באירופה, אין שום בעיה לבטל, הפקיד אפילו לא מצמץ. ועכשיו? - לרכבת התחתית, ניסע לשדה. לא, לא ברכבת, בואי ניקח אוטובוס או מונית, לפחות נפרד מאירופה האמיתית ולא מזו שמתחת לאדמה.
יושבים באוטובוס, כמו אוטובוס תיירים, עוברים את הלובר, פומפידו, חוצים את הסין ליד הנוטרה-דאם. ויוצאים מפריס לכיוון שדה התעופה. "חשבת איפה נגור?", "בארץ? כן, נרים טלפונים מהשדה, בטח יש מישהו שנסע לחו"ל או שהוא לא בבית בשבוע הקרוב". "ואחר כך?", "נגב, גליל, אילת. נודיע שאנחנו חוזרים, בטח יהיו כמה חיוכים ומספיק אנשים טובים שירצו לתת לנו מקום". "את לא מתכוונת שנמשיך לנדוד גם בארץ?", "למה לא?", "כי כבר היינו בסיפור הזה ואם חוזרים צריך להיות מקום קבוע, בלי תיקים".
"טוב, נראה, בוא נמצא טיסה קודם".
הגולם - רגעים אחרונים
בדלפק של איר פראנס, הפקידים מחייכים. עוד 12 שעות יוצאים לישראל. יש מקומות. זה סימן טוב. מחייגים לארץ מטלפון ציבורי.
"מה נשמע?" - "אנחנו חוזרים". "די, אני לא מאמין". "נו כן, תיכף, עוד חצי יום אנחנו כבר באיילון". "איפה תגורו?", "לא יודעים, תחפש לנו משהו". "משהו?", "משהו אקזוטי, אתה מכיר אותנו". "יש לי רעיון, תגיעו, אני אעשה לכם הפתעה".
מהרגע הזה בערך הפסקנו לדבר, פשוט לא היה יותר מה לומר, רק המתנה, שקטה, שלווה, כמו רגעיו האחרונים של הגולם, לפני שהוא הופך למשהו אחר.
לילה ואנחנו בתוך המטוס. הטיסה עוברת חלק ובארבע בבוקר אנחנו נוחתים בבן גוריון. הקטנצ'יק יחף, רץ את כל הטרמינל בלי נעליים, משהו בו נראה מאושר, משוחרר. המזוודות יוצאות לקראתנו, אנחנו חולפים על פני המזרקה והנה, אנחנו כאן. עדיין קר לפנות בוקר בישראל, אנחנו ממהרים לתוך מונית.
הנהג מנסה להבין אותנו. "שנה בהודו? עם הילד, וואלה משוגעים, לאיפה אתם צריכים אמרתם?". באמת שאנחנו לא יודעים, אבל זה לא עניינו, נרד בתל אביב, נחכה להודעה.
שש בבוקר, בית קפה ברחוב לינקולן, עדיין יש להם מיץ תפוזים. המרצפות עדיין שחורות מפיח ולכלוך, סימן ההיכר של העיר הזאת. השקט המושלם של הבוקר מתאים בדיוק למצב ההוויה שלנו. מזמינים גם קוראסון. טעים כמו בפריס. הצמרמורות חורשות את הגוף. אנחנו כאן.
בשבע מגיע אופנוע כבד, שחור, מן ב.מ.וו. ישן, עליו ישוב החבר. "נו יש מקום?". הוא מחייך, "יש סירה". ??? "נמל יפו, מתאים לכם?", דווקא כן, עוד רגע לפני שנכנסים למדינה, נגור קצת על המים. עוד מונית אחת, השעה שמונה בבוקר, לפני 10 ימים היינו בהודו, אתמול עוד היינו בפריס, היום אנחנו בבית החדש שלנו. בארץ. בנמל.