"נצא לדרך?", "רק רגע, תן לי לסגור את התיק". "יאללה, הרכבת תברח לנו, פה זה צרפת, הכול מתקתק בזמן". הילד על הכתפיים, ואנחנו דוהרים במדרגות בדרך למטה. אין מה לתהות, לא היינו עוברים עוד דירה, אבל גבריאלה זרקה אותנו החוצה. חוצמזה לא הסתדרנו עם העיר.
אחרי כמה ימים בפריס חשבתי לבקר בפלא שבנה האדריכל גוסטב אייפל. בתור ילד שגדל בשנות השבעים של המאה הקודמת, תמיד הקסימו אותי הגלויות ששלח סבא ממגדל הפלדה המפורסם. עכשיו אני כאן וזו הזדמנות מצוינת.
את הבנות השארתי בבית, כדי שיוכלו לדבר דוגרי על מצב המגורים הצפוף אליו נקלענו. פנטזתי על אחר-צהריים קסום, לנסוע מתחת לאדמה, להחליף כמה תחנות ולצאת בדיוק מתחת למגדל. המשימה פשוטה מחליפים את קו 2 בקו 9, ושם יושבים בנחת ומחכים עד שמגיעים. "צריך מ?פ??ה"?, "לא אני אסתדר ככה", רק קצת כסף בכיס, בלי טלפון נייד, כמו תייר חופשי של העולם הגדול.
בחוץ קר מהרגיל, קפה בפעם אחרת, נתחמם מתחת לאדמה.
בתחנה במ?נ?יל?מו?נ?ט?נ?ט משתרך תור גדול, ארבע אחרי הצהריים, כבר הם חוזרים הביתה מהעבודה? רכבת ראשונה עוברת ואין מקום להיכנס. מחכה לשנייה, בינתיים הרציף שוב מתמלא. הפעם אין ברירה, אני נכנס. עוברות עשרים דקות, חמש עצירות ואני יורד בהיכל ענק, תחנת 'נ?ייש?יאו?ן'.
נחילי אדם מתנהלים בין כותלי המבנה התת-קרקעי. יש כמה קומות, צריך לעלות, לרדת, לעבור מסדרון ארוך בהליכה ברגל, כל הזמן להתבונן בשלטים, הרציף שלי כנראה רחוק במיוחד. סך הכל עם הנסיעה עד כה אני כבר כמעט שעה שלמה מתחת לאדמה, בחוץ אולי קר אבל אפשר לזכות בכמה קרני שמש אחרונות של יום ובאוויר אמיתי.
מצאתי את הרציף של קו תשע, באמת מסודרים הצרפתים, עומדים בתור ומחכים לקרונות. עשר דקות שלא נגמרות, כבר קשה לי לעמוד. הרכבת מגיע וכולם נדחסים פנימה. יש מקום רק בעמידה, לא לקחתי מ?פ??ה עכשיו צריך להתחיל לברר איפה בדיוק יורדים. מנסה ללכוד את אחד הנוסעים, אבל כולם מתבוננים לשום מקום בקיפאון פנים. זוג תיירים יפנים, נראה יותר חברותי.
טור אייפל?" אני מסמן להם "אייפל, נו נו נו, קו?ל?ד אאו?ט-ס?ייד, טו?ר?ינ?ג מ?ט?רו?". אהה, אני אסתדר. התחנות עוברות, רפובליק, סטרסבורג, סינט-דניס, לאפאיט. שוקע כהרגלי בדמיונות ועולה ברוחי זיכרון עגמומי, מהפעם האחרונה שניסיתי לטפס על מגדל גבוה ומפורסם.
בעיר הגדולה ניו-יורק, לפני כמה שנים, עוד לפני ימי המשפחה, שאלתי את המארח "אז מה עושים כאן בדיוק?", והוא ענה, "אם אתה עוד לא מכיר, פשוט תיסע ברכבת התחתית לנקודה הצפונית ביותר, אחרי הסנטרל-פארק ואז תלך ברגל למטה, עד שתראה את פסל החירות, זה ייקח לך כמה שעות טובות".
בהליכה איטית גמאתי את העיר, בדרך פגשתי בשותפה שיצאה למסע דומה וכך צעדנו לאיטנו, חולפים על פני הטיימס סקוור, צ'יינה טאון, צ'לסי עד שעברנו את רחוב קאנאל, והגענו לדאון טאון ממש. מגשר ברוקלין צעדנו עד למגדלי התאומים, וכשישבנו ברחבה למטה, שאלה הגברת:
"רוצה לעלות?", "רוצה" עניתי, "אבל לא עכשיו, אני הרוס מההליכה, הם יהיו פה גם בשבוע הבא, מתאים לך?". היא חייכה, זה היה ביום חמישי, התאריך היה שישי לחודש ספטמבר, השנה - 2001. נפרדנו וקבענו לשבוע הבא, נדבר ביום שלישי בבוקר. הסוף, כידוע היה קטסטרופלי, מזעזע. פחדתי להתקשר, אולי היא טיפסה לשם לבד.
הרכבת פתאום נעצרה באמצע הכניסה למחילה של תחנת רוזוולט, כמה זמן מבוזבז, הייתי נוסע באוטובוס ורואה את כל העיר. תקוע מתחת לאדמה, הרמקולים מתחילים לרעום ולשדר בקול רציני הודעות בצרפתית, כמו קטע מהספר 1984. האוזניים מתחדדות והגבות מתרוממות. הרכבת חוזרת לנסוע, רק עוד כמה מטרים, הדלתות נפתחות וכולם שואטים החוצה,
הגענו? "ב?ו?מ?ב, ב?ו?מ?ב", אחד הצרפתים הפך למלאך, קלט שאני בהלם והחליט להתייחס אלי. מה גם כאן יש פיגועים? הצרפתים לא לוקחים סיכון. המון האדם זורם מהרכבת, בכל המסדרונות של התחנה יש התרוצצות אדירה, כולם רצים לכיוון היציאה. תחושת הרצינות חוזרת אלי, הנפש ההודית המרחפת הולכת ונעלמת, במקומה נחשפת הזהות הקודמת שלי, פחדנית, מחושבת,
המוח פותח בסוג של שיח ישן-חדש: "אולי תכף יהיה פה פיצוץ אמיתי... נצטרך לחלץ פצועים...אני בסכנה...יש לי משפחה...מה אני מסתובב ככה סתם בעולם...אין לי מה לעשות, להחליף דירות כל הזמן?.." בגלל זה כולם כאן רציניים ולחוצים, המערב מאוים בכל מקום, גם בצרפת. להתקשר לשגרירות הישראלית? רגע, מה אני כזה לחוץ, פשוט אעלה על אוטובוס ואסע בחזרה לגבריאלה.
בבית הבנות במצב עגמומי. גבריאלה לא מתרגשת מהסיפור, היא בדיוק יוצאת. רגע לפני הדלת היא מנדבת שביב מידע: "יש בפריס כל הזמן התרעות, נורא מפחדים שזה יהיה כמו אצלכם בארץ".
הדלת נטרקת. "מה העניינים? חשבתי שאצלי היה אחר צהריים מבאס", "אנחנו צריכים לצאת מכאן", אומרת בעצב הגברת הראשונה, גבריאלה לא מוכנה שנשאר אצלה. עשיתי כמה טלפונים, דברתי עם יואכים מברלין, הוא כאן בצרפת, בפ??ר?יגו?, זה בדרום, כפרים-טבע-שדות, ניסע אליו מחר, הזמנתי גם כרטיסים". "ברכבת?" "כן. מה יש אתה מפחד?" "קצת, זה חזר אלי פתאום", "יש לך רעיון אחר?"
אחרי יום בפריס הופיע הניכור, אחרי שבוע הפחד, אולי באמת כדאי שנחזור לטבע לבדוק את עצמנו מחדש, העיר כנראה לא מתאימה לרגישים שכמונו.