קלו?ש?אר הוא הביטוי הצרפתי לקבצן. אחד שנודד כל היום, מקבץ נדבות וצריך לסמוך על טובות של אחרים. אנחנו הפכנו למשפחת הקלו?ש?אר?ים. עולים אחרי גבריאלה במדרגות, המעלית מקולקלת, רק ארבע קומות. באמת בניין מהמם, אר-נובו שכזה, מעקה ארוך ומשתפל מעץ, מדרגות מכוסות בשטיח עתיק יומין, הכול מעוצב ומגולף, אפילו צינורות הביוב, וכל דלת בצורה אחרת.
בקומה אחרונה הדירה. הול כניסה קטנטן, מצד ימין חדר שינה וחדר אמבטיה, מצד שמאל הסלון ופינת מטבח, 45 מטר מרובע שמחולקים בהיגיון יפני - אין צורך ביותר מרחב מזה שהגוף תופס. מהחלון, למטה, מבט ישיר על הכיכר של מניל מונטנט, וקדימה, פנורמה מלאה של עיר האורות, באופק רחוק מתנשא קודקוד האייפל. התכנון הגיע כאן למקסימום.
"תקשיבו מתוקים", גבריאלה אומרת, "היום החבר שלי אולבייה, מגיע באחת בצהריים, הוא נח כאן ומתאמן, הוא שחקן אז אי אפשר להפריע לו, מה שאומר שאתם בחוץ, עד שהוא מסיים בשבע בערב". "אבל גבריאלה", העיניים שלנו נוצצות, "אנחנו צריכים מקום, אנחנו עם ילד קטן, נסתובב כל היום ברחוב?". "בחייכם", היא עונה, "זו פריס, תטיילו, תבלו, תכירו אנשים. רציתם דירה חינם, צריך להתחלק, כמו בקומונה שלכם בהודו לא?".
יוצאים יחד לרחוב וגבריאלה פותחת בצעידה נמרצת, הקצב בלתי נתפס, אולי בגלל הקור, זו שיטה להתחמם. הקטנצ'יק עולה על הכתפיים ואנחנו טסים אחריה, לבולנז'ארי, לפרומז'ארי, לפטיסרי ובסוף לקפה. הכול בקצב מסחרר, אבל לא רק היא, כולם מסביב ממהרים. גבריאלה שותה את הקפה בשני שלוקים, משאירה טיפ קטן למלצר, נשיקות וטו?ט אלו?ר. נתראה בערב.
המלצר שולח בנו מבט מתעב. מה כבר עשינו, זה הבגדים? הוא מצביע על הקטן שפורר שקית סוכר, ואומר באנגלית שבורה: "צ?'יל?ד?ר?נד א?ר נו?ט ו?ולקו?ם ה?יר", או.קי. הבנו את הרמז, רק עוד שש שעות עד שאוליבייה מתחפף מהדירה, נמצא איזה פארק, נלעס בגט, ננסה להעביר אותה בכיף.
אין מצב לאכול צהריים בחוץ, מדובר בעסקה של 50 יורו לפחות. רק עוד חמש וחצי שעות. הולכים לפארק. מבנה אבן מהמם, מין חצר סגורה מוקפת בקשתות, מדשאות נקיות וביניהן מעקות ירוקים קטנים שמגדירים אזורי משחקים לילדים. אנחנו נפרשים על הדשא בתנוחת זולה הודית. אחרי דקה מגיעים שני שוטרים, מבקשים שנקום, הדשא כאן הוא רק לקישוט, לשבת אפשר על הספסלים. מתחת לספסל, הרצפה נראית כמו מאפרה, מאות בדלים של סיגריות. הקטנצי'ק בודק אותם אחד אחד, הבנו, פה הילדים לא מסתובבים על הרצפה. רק על הידיים, או בעגלה. ומי שכבר הולך על הרגליים, עדיף שיזוז ומהר.
לגור בלובי זה יופי
הולכים בלי כיוון, חוצים את הס?יין. שקט חשוד, כל הממהרים נעלמו, אין אף אחד ברחוב. פתאום זה מתחיל, טפטוף לבנבן, מדובר בשלג, אמצע האביב לעזאזל, זה באמת מאוד יפה, אבל קפוא, רוח קפואה וחזקה מנשבת, חייבים להתחבא המטרו, זה הפתרון. איפה יש אחד קרוב? בערך קילומטר מכאן, עכשיו גם אנחנו הולכים מהר. מגיעים למדרגות של התחנה, אבל היא סגורה, בשיפוצים. הוחלט בצעד אמיץ לחזור לדירה, להפריע לאוליבייה, באמת עם כל הכבוד לעולם הבמה, אנחנו במצוקה וכשהיא תיפתר גם הוא יסתדר. דהרנו את כל הדרך חזרה במהירות פריסאית מצויה, המעלית עדיין לא עובדת, עולים במדרגות היפות, מהקומה השלישית כבר שומעים את אוליבייה מזמר. אנחנו דופקים בדלת, מצלצלים, אך אין מענה. המוזיקה חזקה, ולפי הנקישות, כנראה שהאומן מתאמן בקפיצות של ליצן.
האמת מה רע כאן, לק?לו?ש?אר?ים שכמונו, צינורות החימום של הבניין בדיוק מעלינו, מתחתנו שטיח בריח יין מקיר לקיר, מרחב מעוצב, לכל אחד מקום בגודל הגוף. פשוט נגלגל כרית מהמעיל, וננמנם כאן עד שיגיע תורנו להיכנס. בחמש הטלפון מצלצל מבעד לדלת, אוליבייה מכבה את המוזיקה ומקשקש במהירות, רצפות העץ מספרות לנו הכול, איך הוא מתארגן, עובר מהסלון לשירותים, עוצר בחדר שינה. עכשיו הוא בהול כניסה, נועל נעליו, המעיל יורד מהקולב, והדלת נפתחת.
אוליבייה מביט בנו המום, מזועזע. "ו?וי א?ר גבריאלה פ?ר?ינ?דז", אני מגמגם, ומוסיף בהצטדקות, "פ?רו?ם א?ינ?ד?י?ה, יו? נו?או?". "א?ה, ו?וי, ו?וי", אומר אוליבייה בנימוס חסר עניין. אולי הוא חושב שאנחנו תעתוע דמיוני ותו לאו, בכל אופן הוא מותיר אחריו גיהוק בריח יין צרפתי, זורק לעברנו את המנטרה 'טו?ט אלו?ר' ומדלג בזריזות פריסאית את כל המדרגות למטה לכיוון הכניסה. מה שחשוב הוא שאנחנו בדירה. חייבים לאכול, אבל במקרר, אין ירקות, אין פירות, רק ערמה של גבינות וחבילה של הדבר הזה, האיום ונורא, שקוראים לו כאן 'פו?א?ה ג?ר?ה'.
גבריאלה מתקשרת, "מה עשיתם לאוליבייה?", כנראה שבכל זאת חדרנו את מעטה האדישות, "אנחנו?", אני עונה, "מי התייחס אליו בכלל". "חייבים לדבר", ממשיכה גבריאלה, זה לא יילך ככה, אתם צריכים להיות יותר מתחשבים". "סליחה, מה כבר עשינו, אנחנו שלושה והוא אחד, הוא מדבר צרפתית, אנחנו לא, בחייך, תני לנו שבוע הסתגלות, ועוד כמה ימי התנסות, ונהיה הרבה יותר נחמדים". "זה בלתי אפשרי, א?ימפ??ס?יב?ל?ה", חותמת גבריאלה את השיחה, "או שתסתדרו איתו או שתתחילו לתכנן לאיפה אתם זזים, אוליביה ואני צריכים את הדירה".
בערב, האייפל מנצנץ באופק, כל המשפחה מתכוננת לישון על רצפת העץ המחוממת בסלון, זהו רגע ראשון של שלווה במערב. בחצות מגיעים גבריאלה ומישהו נוסף, לפי הקולות זה לא אוליבייה, הם נכנסים לחדר שינה, אחרי דקה, רצפת העץ מתחילה לחרוק ולזמר, אני שומע את הנעליים מוסרות, הבגדים נזרקים על הרצפה. כשהם מסיימים הבחור נרדם ומתחיל לנחור. מעניין מה אולבייה חושב על זה, נראה שבקרוב נצטרך לחפש בית אחר, בינתיים, טוט אלור.