פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית זה דבר זמני - פרק 19

      אנשי המטריקס של שדה התעופה בפריס, לא מאמינים שלירון שוורץ אין מקום שנקרא בית, אז הוא החליט לשפר קצת את הלוק

      פריס, ארבע בבוקר. המטוס נוחת ומתחבר באקורדיון ענק לטרמינל של שדה התעופה. כמו תינוק שנולד לתוך אורות פלורסנט מסנוורים, אנחנו מגששים בצעדים ראשונים את דרכנו החוצה אל עולם החדש. איזה ניקיון, אף אחד לא ישן על הרצפה, והשוטרים נראים כמו הרעים מהמטריקס. בזבוז עצום של מקום, קולוסאום קר ומנוכר של המראות ונחיתות. כולם בחליפות, אפילו ההודים. אנחנו נראים כמו חבורת מגורשים, הקטנצ'יק רץ יחף, לא מוכן לנעול את הכפכפים.

      פקיד ישנוני, מעביר את הדרכונים שלנו באדישות, אבל כנראה לוחץ עם הרגל על כפתור סודי, או אולי שולח מסר דרך הקרנית של העין למסך חירום. שתי דקות אחר כך בצעידה דרך המסדרון הארוך בדרך למכס, שני מטריקסים עוצרים אותנו, אחרי רגע מצטרף עוד שווארצנגר שכזה על אזרחי. בגדים מגוהצים, תספורות קצוצות, וכמות כלי נשק שיכולה להספיק להשתלטות על מטוס.

      יס פליז? תכף נשברות להם השיניים בתוך הפה מרוב קשיחות, תווי פנים מרובעים וקפואים, הפה נפתח ומבטא צרפתי כבד מבקש בנימוס: "פ??ל?יז, ט?י?יק ד?ה ד?ר?אג?ס א?או?ט סו? ו?וי דו?נ?ט נ?יד טו? ס?רצ??' יו?". מעניין אם כל תושבי המזרח התיכון נראים לאירופאים כמו סוחרי סמים. מה עושים עכשיו? "יו? כ?ן או?פ??ן ד?ה ב?אג?ס ה?יר", אני אומר, לפעמים הישירות יכולה לגרום להם לפקפק בנחישותם. לא הפעם. מדף סמוי נשלף מתוך עמוד בטון שלידנו, והתיקים נפתחים ומתפזרים. אנחנו נחשפים במערומינו. הרבה בדים, חצאיות, ערמת סארי, חולצות מחויטות דקות לגבר, הכול עוד ארוז בניילון, חשבנו לנסות לעשות בזאר הודו לצרפתים, שמענו שהם מתים על זה.

      בתיק השני צעצועים וערמות של סיגריות 'ב??יד?י' הודיות, עלים ריחניים מגולגלים בעבודת יד וקשורים בעדינות בחוט תפירה כתום. מדובר בסוג של זהב בינלאומי, בהודו המחיר הוא פרוטות, בארץ מבקשים שמונה שקלים לחבילה, באירופה אפשר לבקש גם עשרה יורו.

      לוחמי המטריקס קוצצים במיומנות של טבחי סושי את ה'בידי' לחתיכות קטנות, מפוררים, ומבפנים מתגלה סתם טבק חום. הלכה הסחורה, צמרת הפיקוד של שדה התעופה מתלחשת בצרפתית, הם מבקשים לעלעל בדרכונים שלנו, נשארנו לבד, אולי מחכים שנישבר, כל שאר הנוסעים נעלמו. מעניין אם כל העניין גם מצולם במכשירים נסתרים ומשודר באינטרנט סודי לאינרטפול? אולי זה סוג של אימון עבורם. הלחישות הסתיימו, הדרכונים מוחזרים בהנהון קפוא, המערב הפחדן והחשדן סיים את הטרדתו הראשונית, השעה שש בבוקר.

      אולי תחייכו קצת?

      הדלתות נפתחות באוטומטיות וקיר של כפור חוסם את היציאה. יש אוטובוס שאמור לקחת אותנו מכאן חינם לעיר, הנהג שמגיע מביט בנו באותה חשדנות מוכרת, עוברים למטרו. אנחנו גומאים מספר קילומטרים ברגל בתוך שדה התעופה עד לתחנה המיוחלת. תכף נתקשר לגבריאלה שגרה ברובע העשרים על גבול האחת-עשרה, ליד תחנת מ?נ?יל?מו?נ?ט?נ?ט.

      הרכבת מגיעה ופולטת את אנשי הפרולטריון, שהגיעו למשמרת הבוקר בשדה התעופה. אורות ראשונים של ארץ אחרת, שונה בתכלית מיבשת השמש והקיץ הנצחיים. זה לא רק השוטרים בשדה, אף אחד לא מחייך. מוטרדים, ממהרים, שבלוניות מערבית שהודחקה ונשכחה.

      הרעב מכרסם את הבטן, העולם המשיך להסתובב, אף אחד לא חיכה לנו. הפרסומות, העיצובים, הארכיטקטורה. בתחנה האמורה אנחנו נפלטים החוצה, מטפסים מתוך האדמה לקראת צעדים ראשונים במציאות החדשה, המעקות בגרם המדרגות משופעים ומסוגננים. אנחנו במרכזה של כיכר יפהיפה, שדרות מכל צד, אבל אין זמן להתבונן, הקור המקפיא זורק אותנו לבית הקפה שליד.

      המלצר מנסה עלינו את אותו מבט, שאמור להחזיר אותנו לרחוב, אבל הפעם אנחנו לא מוותרים, מתיישבים בצמוד לקירות הזכוכית ומתבוננים בשקט של הבוקר האירופאי. מרק מהביל, קפה איכותי וחתיכות של בגט עם גבינה, הגוף מגיב בצמרמורות כנגד הטעמים המשובחים של המערב.

      הודו? מתי זה היה? לפני 12 שעות. הכוח המפליא של המוח לשכוח, רק אתמול היינו שם וכבר זה נראה רק חלום. שנה שלמה שהפכה לעוד דמיון, לזיכרון. צריך להתרכז בהווה, וכרגע מדובר במחיר, 15 יורו מתעופפים. כרטיס חיוג לטלפון ציבורי, 10 יורו, גבריאלה תגיע רק אחרי הצהריים, צריך להיפטר מהבגדים המרופטים. מנה נוספת של מרק כדי להתחמם, עוד 7 יורו ואנחנו יוצאים בצעידה מהירה לכיוון ב??ל?ו?ויל, מין שכונת פלורנטין, עם אוכלוסייה גדולה של מהגרים צעירים מאפריקה ומדינות ערב.

      כבר תשע בבוקר, יש אור אבל גם קור, אין פרות, אין עיזים, אין חזירים, רק אנשים מחויטים צועדים במהירות ללא מבט. נכנסים לחנות בגדים יד שנייה, סט ארוך אחד לכל אחד, שני מעילים, נעלי ספורט משומשות, סך הכול, 150 יורו. מה הלאה? עוד שני בגטים עם קממבר, אשכולית ושלושה תפוחים, הלכו 15 יורו נוספים. הודו הייתה המקום היחיד בעולם בו הכסף חזר לפרופורציה שמתאימה לנו, אבל כאן, חצי יום בפריס, עלה כמו שבועיים שם.

      רק עוד כמה שעות ונכנס לבית החדש שלנו, בינתיים מופיע הכאב המוכר, זה שמתחיל בכתפיים, עולה לצוואר, ומשם לפנים. המתח של המערב, אף פעם לא נפרדים ממנו, הוא פשוט יושב ומחכה שם בפנים.