פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית זה דבר זמני - פרק 18

      ירון שוורץ מחפש קרקע יציבה לגור בה, ובינתיים תלוי בין שמים לארץ, ונזכר כמה זה לא נעים כשנשמטת לך האדמה מתחת לרגליים

      בלי קרקע יציבה, בין מים לשמים. הכול נראה כמו תפאורה, מיקרוקוסמוס של המאקרו. אני בבית מעופף קטן ומאובזר. כורסה? יש. שולחן קטן לאוכל? גם. חלון עם נוף משגע? עלינו. בתוך ההזיה הפרטית שלי, שנוצרה כתוצאה מערימה של כדורים לבנים, אני כרגע על גג העולם. בשלווה מופלאה מביט בשכני הישנים והמרוצים. אוכלים יחד, ישנים יחד, מין קומונה שיתופית שהתקבצה לשלוש עשרה שעות בתוך מסעדה צרפתית מעופפת, סוג ב'. אקונומי קלאס כזה, עם אוכל פושר ושירותים שמעלים זיכרונות מרכבת הודית. המשפחה ישנה עמוק, בפוזיציות בלתי אפשריות, ששמורות רק לטיסות ארוכות. המטוס מעל סיביר אנחנו כבר שש שעות באוויר, ועוד שבע לפנינו.

      התקף חרדה? איך נפלתי לתוך זה? אולי זו התוצאה של אותה טיסה, שהמריאה פעם לפני כמה שנים ממיאמי לניו יורק. לכאורה סתם מעבר פנים-יבשתי, בלי כיבוד, רק פחיות קולה בחמשה דולר. ואז, ממש מעל הסיטי, נשמע פיצוץ עמום. המטוס עבר ממאוזן למאונך, מגשי האוכל התעופפו לכיוון התקרה והמון אדם צורח.

      עכשיו אני מחייך. לולא הכדורים התת-מודע לא היה נותן לזיכרון הזה לקפוץ קדימה. אני עוצם את העיניים ומנסה לחלץ תמונות נוספות מאותו יום, איך זה נגמר שם מעל התפוח הגדול. אחרי הצרחות התנחל לו שקט בתוך הבהלה. אינטואיציה ברורה וכואבת הבהיקה באותו רגע. זה לא שקט במחשבות, זה השקט ששומעים בשמים כשהמנוע לא פועל. אנחנו נופלים. המטוס כבד, פתאום מרגישים את כל המסה של לוחות הפלדה, המזוודות ובני האדם מתחברת למשקולת ענקית שצונחת למטה. כמה שניות של נצח. ואז, רעש הפרופלור מתחדש, והנה אנחנו מתייצבים לאט. הקפטן ברמקול מבוהל, נפגע מנוע אחד, האחרים כנראה בסדר. עוד חצי שעה וננחת, הוא מנסה להרגיע.

      דיאטת כדורגל

      במטוס שלנו לעומת זאת, הכול תקין, אנחנו מרחפים מעל מוסקבה בערך. המסך הקטן על המושב ממול מלא באקשן. אין לי שום רצון לרטרוספקטיבה על החיים שהיו. המקום החזק של השקט, חזר והופיע פעמים רבות בהודו, אבל מתוך חוזק, לא מתוך פחד. עכשיו אני מביט בעיניים מזרחיות על התרבות המערבית. שנה שלא ראיתי משחק כדורגל.

      בערוצים אחרים מופיעים שרירים ודוגמניות בתוך פנטזיות דמיוניות עם יצורים מכוכבים אחרים. האלכוהול חופשי, אבל הרופאה ביקשה לא לערבב את הכדורים. בשבילי רק מיץ תפוחים, לא ממסחטה ידנית ברחוב, אלא מפחית עמוסה בחומרים משמרים, בתוקף לעוד שנתיים לפחות. יש מבצע על העטיפה, אולי נקבל פרס אם נגיע בשלום לצרפת. עד הנחיתה הכדורים אמורים להספיק.

      בזיכרון מניו יורק, הקפטן חוזר לרמקול, הפעם הרבה פחות אופטימי. אנחנו נרד בסיבובים איטיים, בלי מנוע אחד, עד שנהיה ממש קרובים למסלול. הוא מטה את הכנף והמטוס רועד. אפילו הדיילים קפואים, התיישבו ושמו חגורות. מתבוננים מהחלון ומכווצים שפתיים. מעלינו חגים מטוסים אחרים שמחכים גם הם לנחות. סיבוב ועוד סיבוב, ועוד סיבוב, אפשר לדמיין את כל הנוסעים שם מצמידים את העיניים לזגוגית החלון וצופים בדרמה שלנו. כולם יושבים בשקט. סיבוב, ועוד סיבוב. כל כמה דקות חוזר הקפטן לרמקול. עכשיו הוא כבר מבקש, ממש מתחנן שלא נזוז ונוודא שאנחנו קשורים היטב. כאילו שזה מה שיעזור לנו.

      קצת באלכסון המטוס מתקרב לקרקע. מגמגם כמו נוסע שיכור ששתה יותר מידי בטיסה. הוא מתנדנד מגלגל לגלגל כשהוא מנסה להאט. התאים נפתחים ותיקים נופלים, מישהו נפצע, לא משהו חמור. הקפטן מצליח לעצור את המטוס. כנראה שהחיים ימשיכו בסדרם הרגיל.

      עכשיו גרמניה מתחתנו, אנחנו מאוד קרובים, אולי עוד שעתיים. ההתקף לא קרה בגלל הטיסה. הכדורים האלו הם בכלל פלאסיבו, ככה אני חושב לפחות. כל הדמיונות מתערבבים ביחד, במערבולת של מזרח ומערב. אולי אני שוב הוזה. בצד אחד אני רואה אור חזק ובוהק, כמו גרעין של מהות, בצד שני חושך, ארון פתוח וממנו מציצות כל הצרות הצרורות שננעלו והודחקו. הבטיחו בפריז אביב, אבל הערב גשום ומושלג. אנחנו בבגדי קיץ וכפכפים הודיים שקונים בעשרים שקל ברחוב, אפילו אין לנו נעליים. אני מעיר את המשפחה. זה ממש קרוב, אני כבר רואה את האדמה בעיניים. נוחתים.