בית המוכתר

עין הוד, כפר האומנים הפסטורלי, השוכן על אחת משלוחות הכרמל, וצופה אל מפרץ עתלית ושמורת חוף הכרמל, הוא נקודת ציון חשובה לעצירה במהלך טיול השבת, ולבחינת התופעה הקרויה "אומנות ואמנים". את אשר נעלם מעיני המבקר, ניתן למצוא בדפי ההיסטוריה תחת הערך "עין חוד", ובפחי האשפה, שם נאספים להם סמרטוטים עייפים, שפורפרות צבע סחוטות, סקיצות ממוחזרות, חלקי אבנים, אבק וקונספטים של זיעה; תהליכים של יצירה, לצד פוליטיקה של שני עמים שכנים, אלה הקולות הרוחשים בכל בית ואטליה.

הבית המחודש הוא יצירה אקלקטית מושלמת, המספרת את סיפורם של אומני ארץ ישראל הישנה ובעלי המקצוע בימינו, שעדיין זוכרים עבודת מומחים מהי.

ביתם של נעה ברוש, ארכיטקטית ואמנית, ורוי ספנג'ין, דוקטור לפסיכותרפיה, ובנותיהן, אומה וערה, נטוע על אחד המדרונות הקדמיים של עין הוד וצופה לנוף הפתוח של מישור החוף והים התיכון. בין קירות הבית, שמתועד כבית מוכתר הכפר, ספוגים קולות וזיכרונות חדשים וישנים, ממקומות שונים ומתקופות שונות. הבית המחודש הוא יצירה אקלקטית מושלמת, המספרת את סיפורם של אומני ארץ ישראל הישנה ובעלי המקצוע בימינו, שעדיין זוכרים עבודת מומחים מהי.

"הבית, שנבנה לפני 130 שנים, היה, כך אומרים, בית המוכתר של עין חוד, והמוכרים היו בטוחים, שאנחנו קונים שטח לבנייה", מספרת נעה. הבית היה נטוש עד שנת 1953, אז נרכש ע"י האמן ישעיהו הלל, שהשאיר אותו כמות שהוא, כאשר בחלק אחד היה הסטודיו ובחלק השני השתמשו למגורים.

"שלושה מהנדסים אמרו, שהבית לא יצלח לשימור וחייבים להרסו", אומרת נעה, "אבל כשנכנסתי בדלת הרגשתי חיים ונשמה ועוד משהו, שאי אפשר "להרוג" אותו", אומרת נעה, ויודעת בדיעבד, שהיה יותר זול להרוס ולבנות מאפס.

גג סלון הבית, שנבנה ישירות על אדמה טרשים וסלעים שטמונים בהר, בנוי מתשעה חללים מרובעים של 4 X 4 מ', ורק חלל הסלון מאורך יותר. זו הייתה, כנראה, הדרך, שבה יכלו לתמוך את הגג בשיטות הבנייה הישנות. בכל אחד מהחדרים דלת וחלון.

כל מסגרת הבניין הושארה כפי שהייתה. והשינוי העיקרי היה הגדלת הפתחים להחדרת אור, אוויר ונוף. המרצפות הונחו ישירות על הקרקע ללא יציקת בטון וברזל. הייתה שמועה שמוסתר פה אוצר גדול, ובחוזה יש סעיף שאם יימצא אוצר, הוא שייך למוכר הבית. "הפכנו ושיפצנו את כל הבית ועדיין לא מצאנו דבר" מספרת נעה.

קירות הבית נבנו ללא עמודים, ובנייתם נעשתה בשיטת אבן על אבן. חצי מהתקרות היו כבר מפורקות, ובלא עמודים תומכים, לא ניתן היה לצקת תקרה חדשה. "הקבלנים, שראו את המחזה, טענו, שהבית יתמוטט כמו מגדל קלפים", מספרת נעה, "לבסוף מצאנו מהנדס שבע קרבות וקבלן ותיק ובעל ניסיון, ושניהם בנו סדר עבודה, גייסו והמציאו טכניקות ופתרונות בהרבה מחשבה, ולאט לאט נמצאו הדרכים לחיזוק המבנה".

הקירות בנויים בשיטת "דאבאש", המשתמשת באבנים מקומיות חצובות, בעלות צד אחד, הפונה כלפי חוץ, מסותת ומוחלק, כשהצד הפנימי ואזורי החיבור בין האבנים ממולאים באבנים קטנות ובטיח. כשמפרקים קיר כזה הוא עלול להתפורר. את תהליך ההרחבה ההיסטורי של הבית ניתן לראות לפי צד האבנים המסותתות – קיר, שפעם היה חיצוני, נהפך עם השנים לקיר פנימי. צד הקיר הפנימי המקורי, ה"דאבאש", לא נבנה עם פלס, כך ששורות האבנים אינן ישרות. "כשהתחלנו לשפץ, ראינו שזה כל כך יפה ואותנטי, שאין צורך לנסות וליישר. את הטיח הישן קילפנו, והשארנו את הצד היפה והמסותת של הקיר חשוף. נעשה שימוש בנוסחות טיח טבעי לשימור (על בסיס סיד מיושן כבוי) שהוצאנו מרשות העתיקות ושאר יועצים".

המשפחה חזרה לפני מספר שנים מניו יורק, שם עבדה נעה כארכיטקטית בפרויקטים גדולים כמו מבני ציבור, גורדי שחקים ובתי קולנוע, ונשאה בתפקיד מרכזי בתכנון מרכז עזריאלי בת"א במשך עבודתה במשרד אדריכלים עטייה בניו יורק.

"יש לי אהבה לבתים ישנים", אומרת נעה, "הלופט, שהיה לנו במנהטן, והבית האנטרופוסופי באפ-סטייט ניו יורק, שניהם היו בתים קיימים, ששיפצנו עם חומרים חדשים. זו הפעם הראשונה, שאני עושה שיפוץ בבית אבן ערבי ישן, הדורש התייחסות מיוחדת".

בנוסף לעבודתה כאדריכלית היה לנעה גם עסק לעיצוב וייצור אופנה. "באדריכלות, היא אומרת, "יש רגש אחריות עצום – הרי הבית אמור לעמוד לפחות מאה שנה. בבגדים זה אחרת, זה כמו בישול: יצא, יצא; לא, אז לא". מצד שני, העיסוק באופנה פתח לנעה כיוון של התבוננות בפרטים. "התאהבתי בכפתור, ומסביבו נוצר בגד. בבית בעין הוד המשכתי את הקו הרעיוני הזה: הייתי מוצאת עיגול, קשת או חלון, וחושבת מה אני עושה עם זה".

במקביל למבצע ההנדסי של חיזוק המבנה הקיים, נערך תהליך מורכב לא פחות של חיזוק הערך האומנותי וההיסטורי של הבית. לצורך רעיון השימור, שהוא ספק מוזיאלי ספק ארכיוני, השתמשה נעה במושג, "מיחזור אלמנטים ארכיטקטוניים לבנייה", אותו הכירה בארה"ב. זוהי נישה, שתופסת לאחרונה מקום של כבוד וערך בשוק הבנייה.

חלקים מבתים, העומדים בפני פירוק והריסה, בשל מצב תחזוקה רעוע או מתוך דריסה נדל"נית אופיינית, מפורקים אחר כבוד, וממתינים לגלגול מחדש בכתובת חדשה. כמו בשוק הריהוט העתיק, ובגדים יד שנייה, מתפתח שוק חדש, שבו המילה "מיחזור" אינה מתייחסת לגריסת שאריות, אלא להצלה של מורשת בעלי מקצוע ושל סממנים עיצוביים מתקופות שונות. נעה מונה את הפריטים, שהובאו מקרוב ומרחוק: "המסע התחיל בחיפוש בית ערבי ישן, שעמד בפני פירוק, וממנו ניתן היה להביא אבנים תואמות.

מעקות שונים הגיעו משוק הפשפשים בחיפה ומשכונת גאולה בירושלים. קשתות אבן הובאו ממאפייה בעכו. חלון עגול הגיע מהגליל, ושובץ בתקרה כ"סקיי לייט". מדרגות מדהימות ושחוקות באו ממאה שערים. אבני ריצוף הגיעו מחצר סוסים בנצרת. הדלתות, שנחשפו ושופצו, חלקן מהגליל וחלקן מהבית המקורי. אריחים מצוירים הובאו מירושלים וחיפה, ובשל השימוש דאז בשלושה פיגמנטים של צבע קרם, שחור וחמרה, המרצפות פשוט תאמו זו לזו כמעט באופן מושלם.

רצפת האלון הגיעה מבית חווה ישן בצ'כיה. גלריות העץ בחדרי הבנות נלקחו ממרפסות, שפורקו במושבה הגרמנית בחיפה. החיפוי לבור הביוב, שבכניסה לחצר, מורכב מקשת אבן ממקור אחד, וסורג ברזל, שהיה, כנראה, סורג לחלון במיקום אחר. במטבח יש דלפק, המורכב מלבני שמוט, שהוצאו ממפעל אבן ישן, שנסגר, ולידו "בוצ'ר בלוק", שהיה שייך לאבא של רוי.

האמבטיה נמצאה בחצר גרוטאות בירושלים ועוד רהיטים ישנים, שנאספו עם השנים. כל הדברים שהבאנו הם כמו תכשיטים בשבילי, שלא לדבר על האותנטיות ועל עבודת האומן, שלא ניתן לצור מחדש".

"ברירה מתוך הגרוטאות לא עולה הרבה. השחזור הוא אשר מייקר את העסק. רוב הדברים הגיעו לא מ"חדרי תצוגה", אלא במצב מטונף ומלוכלך. צריך היה הרבה חזון ואמונה, שבקונטקסט הנכון הדברים ייראו טוב. יש בזה כל כך הרבה קסם, וחובה לשמר את עבודת האומנות בפירזול ובסיתות האבן.

חלק מהמעקות נעשו בשיטת פרזול ללא הלחמה, טכניקה שבה כבר לא עובדים היום, ואם כן, המעקה עלול לעלות אלפי שקלים למטר. דלת עץ יפיפייה ושימושית, שנותרה מבית שפורק – מדוע לא להשתמש בה בבית חדש? מעקה ברזל בעל ערך אומנותי והיסטורי – האם גורלו להיגרר להתכה? "תחום המיחזור לבנייה אינו מפותח בארץ בכלל", מוסיפה נעה, "יש כמה מומחים וחנויות, שמחזיקים חלונות, דלתות וכדומה, אבל הנושא רק בתחילתו, וגם קשה למצוא את הקבלנים, הפועלים והמשחזרים שמתעסקים בזה.

תהליך שילוב האלמנטים האט מאד את העבודה, וגרם לפועלים הרבה סבל, ומצד שני, הרבה שמחה בשל האתגר, השינוי מהסטנדרט והיצירתיות. האבנים, שהובאו לריצוף מחצר הסוסים, היו בעובי 17 ס"מ כל אחת, כאשר ריצוף רגיל הנו 2 – 3 ס"מ בד"כ. הוחלט לחתוך כל אבן לשתיים, כך שלצד יתרון הכפלת הכמות, ניתן היה להשתמש בצד חדש חלק ויפה, או בצד השחוק משימוש של שנים".

לבית המקורי, שנבנה לפי מבנה סלעי ההר, תוך מינימום התעסקות עם הקרקע ההררית הקשה, נוספו עם השנים עוד מספר חדרים באותה שיטה בנייה בסיסית. מסגרת השיפוץ האחרונה נועדה להתאים את הבית לחיי משפחה בזמננו: נוספו פתחי כיפה, שמוקמו לפי רוחות השמיים, עם אותיות "א.ה.ב.ה".

מתחת לכל חלון. שטח החלל, שבו תוכנן חדר האמבטיה של הבנות, לא היה ישר, אלא מורכב משני מפלסים. נראה היה, שאין טעם למלא את החלק התחתון, לפלס ואח"כ להציב את המיכל מעליו, לכן המשטח נשאר נמוך, וכך נוצר אמבט, מעין מקווה מים שקוע. לבית חצר כניסה פנימית, הפונה לכוון מרכז הכפר ההומה, וצד שני הפונה לנוף, ומאפשר אינטימיות פרטיות ושקט.

"זהו הסיפור של הבית", חותמת נעה, "חלק היה במקור וחלק אנחנו בנינו, וקשה לדעת מה היה ומה נוסף. מה שבטוח, הבית קיבל בשמחה את כל מה שנתנו לו. היו קטעים של קסם, שלא ניתן להסביר, היו המון דברים, שהובאו ממקומות שונים, שאין כל קשר ביניהם, ועם הנחתם במקום, נדמה היה כי היו שם תמיד".
וכמו בסיפור עם סוף טוב, כדור אור טובל בים, וקרני שמש אחרונות של שקיעה משחקות על הטראסות. הבית ניצל מהריסה, ועימו חזרו לחיים רסיסי היסטוריה ומקטעים מן העבר.