פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית זה דבר זמני - פרק 17

      ירון שוורץ נפרד מהודו עם כאב בטן ולב, עובר לגור בפריס ומרגיש כמו מי שמשאיר מאחור אהובה נצחית, אך סוררת

      שדות תעופה הם מקום אידיאלי לחשבון נפש, במיוחד אם אתה לא ממהר לשום מקום ובטח אם אין לך שום בית לחזור אליו. כאב חד שמופיע באזור הבטן מזכיר למה אנחנו כאן. "א?נ?ק?ז?י?יט?י, חרדה", זה מה שקבעה הרופאה הזקנה של האשראם. "אתה סובל מחרדה, כנראה שמשהו מאוד מפחיד אותך", היא מרחיבה את הדיאגנוזה. כל הלילה שכבתי ער והקשבתי לבטן שלי מתהפכת, הולך שוב ושוב לשירותים ולא מבין את הכאב השורף, שחודר מעבר לעצבים ולשרירים, כאב שמרגיש כמו עצם זר וחד שמנסה להיחלץ מהגוף. בבוקר המצב היה אקוטי, על סף חירום. יצאנו לתפוס ריקשה לבית החולים אבל נזכרנו במרפאה שבאשראם והחלטנו לנסות קודם את שרותי הרפואה הרוחניים לפני שנפנה לאלו הקונבנציונליים.

      הרופאה הנחמדה מקשיבה לריאות, מודדת לחץ דם ומתבוננת ארוכות בבטן שנכנסה למעין טראנס וקופצת ללא הרף, מהר יותר אפילו מפעימות הלב. "אין לך מה לקחת כדור הרגעה", היא אומרת, "המצב שלך כל כך חמור שרק הרדמה מקומית יכולה לטשטש אותך לכמה שעות, אך כשתפוג ההשפעה תחזור בדיוק לאותו מצב, אתה מוכן לספר לי מה קרה?"

      קצת התבלבלתי, לא ידעתי על מה לספר קודם. על שבע שנות נדודים, על שנתיים מסע בהודו או על שלוש שנים בקומונה בגליל? מה זאת אומרת מה קרה, החיים התבלבלו, הסתבכו. חשבנו שאנחנו גדולים מהם, שההרפתקנות תמיד תנצח, אבל הגענו לקצה. כלום כבר לא מעניין יותר, עוד מקום, עוד קהילה, עוד אגם, עוד נוף, עוד הר. די, הנפש מבקשת מחסה, מקלט, מקום קבוע, אני לא מעז לומר זאת בקול רם אבל אני מתחיל להשלים עם העובדה, המשפחה שלנו צריכה בית.

      הייאוש של הימים האחרונים נבנה בדירה בפונה, בלי פינה משלנו, בלי הדברים הקטנים שמשמשים כתרופות הרגעה, מקום לכתוב, לנגן, לשבת בנחת, סתם ארבעה קירות, מיטה ונוף בניינים. יושבים בהודו, פעם גן עדן וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ועכשיו גיהינום עירוני מוגבל וחסר אפשרויות או גרוע מזה, חסר משמעות עבור הנודד שפסק מלכת.

      "אם אתה כל כך מפחד לחזור לארץ שלך", ממשיכה הרופאה, "למה שלא תיסע למקום אחר, גרמניה, הולנד, תנסו להתחיל שם, זה מאוד נוח, אולי אפילו אמריקה". אני שוקע לדמיון מדוכדך על המשפחה הקטנה שלנו, מנסה ללמוד שפה אירופית שוברת שיניים ומתמודדת עם אקלים קפוא וחסר שמש. בהודו תמיד חם ולח, אבל אולי היא צודקת, ניסע לאירופה וזהו. פעם פגשנו בחורה שהבטיחה מקום לינה בפריס אם נגיע, ובטח, יש לה מלא חברים, ודירות פנויות רק צריך להכיר את האנשים הנכונים. לחזור מהודו לישראל יכול להיות מעבר כואב, שבירה מוחלטת של החלום להצליח ליצור משהו אחר, נטול זהות ומחויבות ארצית. זה יהיה ויתור על הבינלאומיות המבורכת שרכשנו בעמל רב בשנתיים האחרונות.

      שונא פרידות

      בשדה תעופה אני מביט מסביב, כל האנשים הללו עוזבים עכשיו את הודו, לא נראה שאחד מהם חטף התקף חרדה בגלל זה, רק אני פתחתי רגישות כזו, כמו להיפרד מאהובה, בהרגשה שהפעם זה לתמיד. בשדה יש במקום כסאות, מיטות רחבות עם גב משופע למנוחה מושלמת כשהרגליים למעלה. אני נשכב ועוצם את העיניים, הכדורים שנתנה לי הרופאה מתחילים לעבוד. "זה הומאופתי", היא הסבירה, "זה ישנה לך את האישיות אבל לא בדרך כימיקלית, זה יעזור לך לעבור את הפרידה מהודו, את הטיסה ואת הנחיתה בשלום, מה שיקרה אחר כך, זה כבר לא באחריותי".

      אני מנסה לחלום, הכדורים ניקו לי את הראש ממחשבות, הבטן שלי עדיין קופצת, אבל יותר לאט, בקצב שמזכיר את פעימות ליבו של האצן לאחר ריצה ארוכה. לא מצאנו בעיר פונה אף פינה שהצלחנו להתחבר אליה ממש, לא בשווקים, לא בבתי הקפה, לא עם הישראלים האחרים, נטולי בית וזהות, הרגשנו מרוקנים.

      לילה אחד אפילו יצאתי לבד לבר. "דו?נ?ט יו? ל?ייק צ?'ץ-ב?'ץ?" שואל אותי הודי בגלימה אדומה שישב לידי, "או?ל יזראליזי ל?ייק צ?'ץ-ב?ץ'". כן, אני בדרכון ישראלי, אבל יש לי תודעה בינלאומית, אני אפילו מדבר וכותב בהודית, תעזוב אותי מ"אול יזראליז", אולי תספר לי לאן בורחים ההודים כשהם מרגישים שאין להם מקום בארץ שלהם. האיש בגלימה האדומה מחייך אלי, "אמריקה" הוא קובע בפסקנות, "זו הודו השנייה".

      אנחנו עומדים בתור לעלייה למטוס של אייר פראנס, אין אף ישראלי לידנו, הקטנצי'ק ישן בעגלה, אני עומד בתור עם דמעות בעיניים, מוכרח לעוף מהמקום הזה ואין לי אומץ להיפרד. "אתה לא שלם עם ההחלטה", אמרה לי הרופאה בטון פסיכולוגי, "אבל תתרגל, המערב יזרום אליך בחזרה כמו טבע שני". לא קנינו מזכרות ולא מתנות, אנחנו בעצם לא נוסעים לאף אחד, ממשיכים בנדודים אבל הפעם מערבה.

      המטוס מתחיל להאיץ, אני בולע את הכדור האחרון, זה שאמור להרחיק ממני כל מחשבה ספקנית במהלך הטיסה. משעין את הכיסא לאחור, כבר אין דרך חזרה. "תקשיב לאנטנה הפנימית", יעץ לי האיש האדום מהבר, "תמיד יש צפצוף קטן שמכוון אותך לאיפה ללכת, לפעמים הוא ממש חלש, אם הוא יתחזק כשתנחת בצרפת תדע שאתה בדרך הנכונה". עכשיו המטוס כבר בשמים. כדור אחרון והולכים לישון, שלום-שלום, ולהתראות במערב.