פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית זה דבר זמני - פרק 16

      אחרי ניסיון כושל לשרוד את האשראם של פונה ולצלוח את המציאות האורבנית של הודו, ירון שוורץ רוצה הביתה. השאלה לאיזה בית?

      החיים זה עניין של פרספקטיבה. אם אתה איש ג'ונגלים, שמסתובב בעיר עמוסה בבתי קפה וחנויות, בטח נורא תרצה לתלות שלט קטן על הצוואר, שיגיד משהו כמו: "שלום, נעים מאוד, באתי הרגע מהג'ונגל, ולמרות שאני כל כך דומה לכולכם, אני בעצם ממש שונה". מחשבות רוויות אגו ותסכול שכאלה חולפות במוחי, בזמן שאנחנו יושבים על כיסאות מעוצבים ושותים קפה אורגני, במסעדה האקסקלוסיבית של האשראם בפונה.

      באובדן שפיות של רגע, קנינו כרטיס לחמישה ימים רצופים באשראם, במבצע של סופרמרקט, ארבעה פלוס אחד חינם. בריכת שחיה, מגרשי טניס, חדר כושר, אירובי וכמובן מדיטציות. דיירי האשראם הם בעיקר יפים ועשירים, משני המינים ומכל הגזעים של העולם המערבי החדש. גם אמריקה ואירופה אבל גם יפן, סינגפור ודרום קוריאה. כולם מעורבבים במין ביחד כזה, מרחפים בין המתחמים היוקרתיים והממוזגים, נהנים מתשומת לב של מנחי סדנאות מחוייכים, לא הודים בעליל.

      למדריכים מערביים, משלמים גם מחירים מערביים. לא ברור מי יושב כאן למדיטציה, הבן אדם או הכסף שלו. שעתיים חולפות ועוד לא הצלחנו להיכנס לאף פעילות, הרחוב בחוץ, קוסם הרבה יותר. ראיתי בדרך לכאן דוכן של מיץ אננס ולידו דוכן של מיץ קני סוכר ובדוכן אחר על מדרכה שבורה, מוכרים לחם מטוגן עם חתיכות תפוחי אדמה מבושלים ופלפלים חריפים.

      אם הולכים לפי ההגדרות של עולם האמנות, אפשר לקרוא לחיים באשראם זיוף, חיקוי, שעתוק, או שחזור. נטשנו את הטבע, וחזרנו לגטו של טבע מלאכותי, עם טווסים וגזעי במבוק שחורים, מרצפות שיש וחנויות מעוצבות. הכול מתקיים בהתעלמות מוחלטת, מתנשאת, מהאורבניזם ההודי שמקיף אותנו. לילדים הכניסה אסורה, שוב אותו חוק מנוכר ששמור לאותם מקומות שמכנים את עצמם 'רוחניים'.

      בלי כל צורך לייצר הסכמה זוגית, אנחנו קמים וצועדים לעבר שער הכניסה המפואר, עוברים את השומר וקדימה לריקשה. קודם כל, נחלץ את הקטנצי'ק מהבייביסיטר. זו היתה הפעם הראשונה שלו. במקום אמא ואבא, בייביסטר קשוחה עם אופנוע. עכשיו שוב שלושתנו בתוך ריקשה, בדרך לרחוב אמ.ג'י. על שם המהטמה הנצחי גנדי.

      נסו לדמיין את שדרות בן גוריון מלאות בקבצנים, בכניסה לבנקים יושבים מצורעים גדומי איברים, ועל הכבישים צועדות באדישות כבשים ופרות. נשמע כמעט אבסורד, בהודו, הגבה אפילו לא מתרוממת אם פיל או גמל חוצים את הכביש. אבל, הפה כן נפער, לנוכח קניונים סטריליים עטופים בשיש, ועשרות מוכרים עם מדים ותודעת שירות מערבית מזויפת.

      בית זה דבר יחסי

      אנחנו נכנסים לחנות ספרים. הלכתי לרגע מנוחה בשירותים. אני עומד ובוחן את בבואתי במראה, פעם ראשונה מזה הרבה זמן בנעליים סגורות, מכנסיים מחוייטים וחולצת צווארון, מנסה להבין מי מביט בי ממול. פתאום נפתחת הדלת בפראות, והודי צעיר, אחד מלובשי מדי השירות מושלך פנימה למסדרון הצר בין הכיורים לתאי בתי השימוש. פניו מלאות בדם, אולי שבר את האף, מיד אחריו נכנס בחור שני. באינסטינקט של הישרדות אני מזנק לתוך חדר השירותים האחרון בשורה ונועל אחרי את הדלת. השניים נאבקים בחוץ.

      אני נעמד על האסלה שלא יראו אותי ומתכווץ. מסביב רק חלון אחד והוא מסורג, אין לאן לברוח. אדם שלישי מגיע, אולי אחראי ביטחון, נשמעות צעקות, אולי הוא מנסה להפריד. הם מתנגשים בדלתות של השירותים, מקללים, צועקים. משתרר שקט. אני יוצא החוצה ומוצא את דמום האף מנקה את הפנים בכיור. משתדל לא להביט ונמלט מהמקום.

      בדרך חזרה בריקשה, נסער והמום, מתעורר בי רצון חזק להגיע הביתה. לאיזה בית? כרגע יש רק את הדירה השכורה בפונה. טוב אז לשם. אולי בגלל זה הדירה נראית כמו מקלט, בגלל שאנשים בעיר צריכים מקום לנעול אחריהם את הדלת ולדעת שאף אחד לא יציק להם שם.

      החיים זה עניין של פרספקטיבה, שוב מתחילות המחשבות לזמר. מול הטבע, הדירה היא מקום קלסטרופובי, מול האלימות העירונית, הדירה היא קן חמים ומרגיע. מול האשראם המצועצע היא המקום היחיד האמיתי שאפשר לקרוא לו בית. כלומר, הבית הוא מקום שיש לאדם כמיהה להגיע אליו, כאשר הוא נמצא במקום אחר. רק שאצלנו עד עכשיו, כל בית היה תמיד במקום אחר.