למרות החיפוש אחר גן עדן עירוני, המגע הראשוני של המשפחה הנודדת עם העיר נתפס כמו ביקור בגהנום.
באמצע חדר, בדירה אמיתית, בפעם ראשונה מזה חמש שנים, כמו פליט מהג'ונגלים, הכול נראה לי מוזר. הריחוק מהקרקע, הרצפה, הריצוף, נקודת המפגש עם הקיר, התקרה האטומה, הדלתות והחללים הסגורים. תמוהים במיוחד אותם פתחים קטנים שקוראים להם חלונות, מהם נראים מבנים אחרים, דומים, חסרי חיו?ת. עץ אחד מסכן בתוך אדמה אפורה, מדגיש את היעדרו המוחלט של הטבע.
המעבר לציוויליזציה ממחיש את ההרגשה שבהודו, גן העדן והגיהנום מתקיימים בצמוד, זה לצד זה. בראש מתגלגלים להם היומיים האחרונים. נפרדנו מהלן והמתנו לטרמפ על החוף. דקות אחרונות בגן העדן ואז רעש מוזר נשמע מרחוק, אחריו מופיע נחשול והנה סירת מרוץ לבנה. במקום דייג בסירת עץ, אוסף אותנו הודי עשיר מהריזורט במפרץ הסמוך. שטים לעבר מקדש מערבי בוהק ולבן. כמו קבוצת קבצנים, בתהלוכת פורים, חוצה המשפחה את מרחבי המלון. בעיניים פעורות, ועור צרוב משמש, בבגדים דקים ושיער פרוע, פוסעים דרך משטחי גולף, חדרי ספא, בריכת שחיה, בר משקאות, אגמים מלאכותיים ולובי מפואר. הכול כאן בהודו, מציאות מדומה שנושקת לים.
בתחנת מוניות מבקשים מחיר מזעזע של 12 דולר. האוטו ממוזג, אנחנו יושבים בדממה, המומים. חודש בחוף, יצר את האשליה שבכל העולם עברו להתגורר בבתים מבוץ וכפות תמרים. אבל להיפך, כלום לא השתנה, המציאות נראית הרבה יותר קשה לעיכול.
לפנינו כמעט עשרים וארבע שעות של נסיעה. קצת צידה לדרך, ועולים על אוטובוס שינה, כזה שבמקום מושבים יש בו מיטות זוגיות בשתי קומות. שיא הנוחות מתגלה כסיוט. הקפיצים של האוטובוס דפוקים. כל מהמורה בכביש גורמת לגב להתכווץ עוד קצת. טלוויזיה הודית, משדרת קליפים של מוזיקה עבור המכורים לרעש.
בחרנו לנסות לגור בפ?ו?נ?ה, עיר קטנה יחסית, רק חמישה מיליון איש. לפנות בוקר נראה שלפחות שניים וחצי מיליון מהם, ערים ומסתובבים ברחובות. היי-טק ביום והומלסים בלילה. מתחת למחלפים, על הגשרים, בפינות רחוב, במגרשי חניה, צריפים, צמודים לצריפים, מדורות, סירים ענקיים. ילדים משחקים, גברים מעשנים ללא מעש ונשים מבשלות. החיוכים היפים של אנשי הכפרים נעלמו. יש מצוקה, אולי כמו בכל עיר. התמימות של הטבע מתחלפת בניכור, אפילו בקרב דיירי הרחוב.
רחוק מהטבע, קרוב לשירותים
נפלטים מהאוטובוס לתוך מסעדה שעדיין סגורה. כמה מערביים, על הכסאות הריקים, נשמעים אמריקאים, שתויים, מעושנים, מתודלקים, יושבים ומלהגים. המערב יושב בתוך הוורידים של העיר ההודית. אני מתחיל להיות מודאג לגבי זיקתי לחיים בגן עדן עירוני. דירה? האמריקאים שולחים אותנו לבעל הבית שלהם. שש בבוקר, שכונת בניינים בלי כביש או מדרכות. במרכז בניין אחד קצת יותר מפואר, יותר לבן, דלת עם אינטרקום. בפנים, חדר מדרגות צר מוביל לקומפלקס של חדרים. בחדר הגדול, על שטיח לבן, כמו בקריקטורה על הודו, יושב מגודל שיער, עם זקן ארוך ולצידו שתי מעריצות, דבוקות לו למותניים.
אנחנו צועדים לעבר בניין של שלוש קומות, אין אינטרקום, רק חדר מדרגות לא מטויח, בקומה השלישית, כמו בטבע ההודי, את השירותים השאירו בחוץ, מיקמו אותם במסדרון נפרד שמרוחק מהדירה עצמה. מפליא איך העזנו במערב הסטרילי והמלוקק, שפוחד כל כך מחיידקים, להכניס את החדר הדוחה הזה לתוך הבית שלנו, ועוד למקם אותו צמוד למטבח או לחדר השינה.
מעבר לכך, במבט ראשוני ומהיר, הדירה שבחרנו נראית לי כמו כלוב, יותר נכון לומר קופסה ללא מוצא. המשפחה מתמקמת במיטה הזוגית הגדולה שבאמצע החדר, אני יוצא החוצה למרפסת שמובילה לגג, אולי אתפוס פה תנומה. חום מתיש מעיר אותי לאחר כמה שעות, מסביב הבניינים דוממים, מזכירים נוף המוכר מכל עיר ספר אחרת בעולם. מתקפל לתוך הדירה, אין צל של עצים להתחבא תחתיו, כנראה שבשביל זה בנו את התקרה. זה כנראה משהו אישי, חוסר יכולת להתמודד במרחבים קטנים וסגורים, סוג של קלסטרופוביה אורבנית. כמו שגן העדן צמוד לגיהנום בהודו, גם הגיהנום צמוד לגן עדן, בינתיים עוד לא נפגשתי בו, אבל אני בטוח שהוא קיים גם כאן, בעיר, רק צריך לדעת לחפש.