בית זה דבר זמני

בית זה דבר זמני - פרק 14

ירון שוורץ מצא את עצמו גר בתוך פה עם שיניים, שהן בעצם בתים לבנים קטנים בסגנון יווני. החלום הזה הבהיר לו מה הוא באמת חושב על החיים בטבע

ירון שוורץ

הסערה נמשכה עשרה ימים. אני שוכב על המיטה בחדר של הלן, מפנה את מבטי לכיוון הדלת ומתבונן על הים שבחוץ. שבוע אחרי שהגענו לחוף, בדיוק כפי שהבטיחו לנו הדייגים בדרך, השתנה מזג האוויר. הגלים עלו לגובה של שלושה מטרים לפחות ונשברו מטרים ספורים לפני החוף. היינו כלואים על משטח בטון במעלה גבעה קטנה. בחדרים עכברים ונחש, בים – סערה. באמצע כמו על אי בודד, הקבוצה המוזרה שלנו, אנחנו, הקטנצ'יק, הסבתא והמארחת שלנו על החוף, הלן.

כמו בסדרת ריאליטי דלת תקציב, המשתתפים מאבדים את זה ככל שעובר הזמן. הקטן משוחח עם הסרטנים על הסלע, אמא שלו בדרך לנירוואנה או לאשפוז, והסבתא לא מאמינה שעשינו לה את זה, שוב. אין לאן לברוח ואין מה לעשות. הכנת האוכל והניקיון אחרי הארוחות, הפכו לתעסוקות העיקריות שלנו. בכלל, בהודו פוגשים המון אנשים שמאוד מוטרדים ממה שהם אוכלים. הלן למשל הייתה תקופה ארוכה ברידריאנית, כלומר, אחת שחיה רק על אוויר ולא אוכלת דבר. חוץ מזה היא גם פסיכולוגית שמתמחה בשחזור גלגולים קודמים.

"זה יכול לעזור לך להבין את העבר שיש לך עם הנחש", היא אומרת. "מה את מציעה?" אני שואל. "טיפול", אומרת הלן, "אבל בתוך החדר, ליד הנחש, אני אשמור עליך".

הלן מעבירה אותי תהליך של היפנוזה ואני נכנס לזמן חלום. המוח שלי הופך שקט. "איפה אתה?" היא שואלת. אני מביט מסביב ומנסה לא לאבד את השפיות, ברור לי שזה דמיון אבל הכול מרגיש כל כך מוחשי וכל כך מציאותי. אני מסתובב בין שיניים, אני מתאר להלן את התפאורה, כמו להיות בתוך חלל פה של מישהו. "מצוין", היא אומרת, "מה אתה רוצה לעשות?" "להרוג את הנחש", אני עונה. "קדימה, תמצא אותו", מגיבה הלן. השיניים הופכות לחורבות ואחר כך לבתים לבנים קטנים, אני צועד בכפר על הר, בסגנון יווני שכזה. "אין כאן אף אחד", אני מתאר לה את המצב. "תמשיך בדרך", היא אומרת. אני יוצא מהכפר וצועד בדרך עפר, שעולה מהעמק להר. היא נראית בדיוק כמו הדרך לקומונה שחיינו בה בגליל. בשער הכניסה מחכה לי הנחש. נראה שממש יש לו פנים, כמעט כמו של בן אדם. "אני הולך להרוג אותו", אני מודיע להלן. "חכה", היא נזעקת, "תעקוב אחריו, תראה לאיפה הוא יוביל אותך".

הנחש זוחל, אני אחריו, אנחנו עוברים את השער, אבל זו כבר לא הקומונה, אנחנו ברובע עירוני. אני לא מכיר את המקום. המון בניינים, אנשים, כבישים מאבנים מרוצפות, בתי קפה והכול מתנהל בשלווה לא ברורה. "איך אתה מרגיש עכשיו?", שואלת המדיום שלי. "מעולה", אני עונה, "אולי אעצור כאן לקפה". "תתמקד רק בתחושות, זכור את החוויה, אני מחזירה אותך תתכונן". היא סופרת, 10 9 8 7 6 5 ...

כשפקחתי את העיניים הלן כבר לא הייתה בחדר. יכול להיות שהכול היה חלום? הדלת פתוחה, נראה שהים נרגע. אני רואה סירה קטנה נכנסת למפרץ ונזכר בהודעה של הסבתא מלפני יומיים. "בוא מהר", אומרת הלן, "הסבתא שלכם נוסעת". כך היא אמרה, שעם הסירה הראשונה היא עוזבת, נוסעת לחברה בגואה ואחר כך, לארץ.

בערב, אחרי שנפרדנו ממנה, שואלת אותי הלן, "מה איתך, הבנת משהו חדש על עצמך?" "הייתי בעיר", אני עונה. "אני חייב להודות שהיה לי מאוד נעים שם, נראה לי שאני לא באמת איש של טבע". "זה בסדר", היא עונה, "אולי עוד תהיה, הנחש היה הגבול שלך, אבל לא צריך להיבהל, הוא נתן לך מסגרת וגם הראה לך איפה אתה חופשי באמת. אתה לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר, לשחק אותה טרזן של הטבע".

הודו מלאה בערים גדולות. בומבי, צ'נאי, דלהי, בנגלור. עשינו שיחת משפחה והחלטנו. נוסעים לפונה. עיר לא גדולה במיוחד, רק 2 מיליון איש ונשמעת כמו מקום טוב לנסות חיים בנוף שלא היינו בו בשלוש השנים האחרונות. מגורים בעיר, בבניין, בדירה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully