שמה הבוטני של המרווה (Salvia) פירושו בלטינית "להציל", "להושיע". בערבית נקראת המרווה 'מרימיה', הלא היא מרים, אמו של ישו. לפי המסורת ברחו מרים וישו מבית לחם מפחד חייליו הזועמים של המלך הורדוס, והימים ימי הקיץ. האם ובנה, מיוזעים ורעבים, חיפשו מעט צל למנוחה. והנה נקרה בדרכם שיח מרווה משולשת, מכסיף בשלל עליו וריחו מרענן. השכיבה מרים את הילד בצל השיח, קטפה מעליו, וניגבה בהם את פניו הלוהטים. ריחה המתוק והמשכר של המרווה החיה את נפשה ואת נפש הילד, ומרים בירכה את השיח, ומאז הוא נקרא על שמה "מרימיה מברוכה" "מרים המבורכת". גם בעברית יש למרווה שורשים עמוקים, ואחד המינים מוזכר כבר בתלמוד. חוקרי טבע ארץ ישראלים קשרו בין שם הצמח להר המוריה ולארץ המוריה, ואילו החוקר א' הראובני אף סבר, שמקור צורתה של מנורת שבעת הקנים בסמל ישראל הוא צורת המרווה הארץ-ישראלית. על סגולותיהן הרבות של המרוות אין ויכוח. בארצות הים התיכון, כמו גם במזרח הרחוק וביבשות אחרות הן מוכרות ומשמשות כצמחי תבלין ומרפא כבר אלפי שנים, ומועילות כמעט לכל חולי ופגע: ממיחושי שיניים ועד לכאבי המחזור, מעצירת דם ועד המתת כינים; כאבי בטן, לב, דלקות עיניים, הצטננויות, רעידות בידיים, טחורים, חיטוי פצעים, חיזוק המערכת החיסונית ועוד ועוד מחלות ופגעים, שהמרוות מסייעות בטיפול בהם בדרכים שונות ומרתקות. מלבד השימושים הרפואיים יש למרוות גם תכונות גנניות נפלאות. המרווה שייכת למשפחת השפתניים, ולה כ-1000 מינים מוכרים בעולם, מהם 22 מינים, הגדלים בר בארץ ישראל, ושאותם, אגב, לא ניתן למצוא במשתלות, למעט מרווה משולשת, הנמכרת כצמח תבלין וכצמח נוי, והמרווה הדגולה, אותה ניתן לקנות כצמח עונתי חורפי בגוונים שונים. לפני כעשור הגיעו ארצה עשרות מיני מרוות מאזורים טרופיים וסוב - טרופיים ברחבי העולם, כמו מרכז אמריקה ו?ד?רו?מ?ה?, אגן הים התיכון, דרום אפריקה, האיים הקנריים ואף מתורכיה וממערב אסיה. היום ניתן למצוא בארץ בשימוש גנני עשרות רבות של מרוות יפהפיות, ומדי שנה נוספים מינים וזנים חדשים שובי לב, אף שעדיין לא ברור אם כולם יתאקלמו בארץ.
שרה אדר היא גננית נוי מקיבוץ חורשים, שנשבתה בקסם המרווה ה"צנועה והיפה", כהגדרתה. מול שפע המינים והזנים החדשים החלה לעסוק בגידול מרוות ובבחינת תכונותיהן והתאמתן לתנאים המקומיים, תוך שהיא מקיימת מעקב מיוחד אחר עשרות מרוות ותיקות וחדשות בגן- בקיבוצה, הלא הוא "גן המרוות". "אי אפשר לדבר בהכללות על המרוות", אומרת שרה, "אמנם יש למשפחת השפתניים תכונות מזהות, כמו הגבעול המרובע, סידור עלים זוגי ומצולב, פרחים א-סימטריים דו-שפתניים ו-4 אבקנים, אולם ההבדלים באזורי הגידול והאקלים יצרו הבדלים אדירים בין המרוות: ישנן מרוות עשבוניות, יש שיחיות, מינים גדולים יכולים להגיע ל-3 מ' ויותר, כמו מרוות "קרווינסקי", ולעומתם מרוות מיניאטוריות, המגיעות ל-20-30 ס"מ, כמו ה"רואמנינה". יש מרוות חד-שנתיות ורב-שנתיות, והפרחים מותאמים להאבקה על ידי חרקים או ציפורים. גם במשך חייהן נבדלות המרוות זו מזו, כאשר השיחיות מאריכות ימים יחסית לאחרות. יש מרוות, שכמעט אינן זקוקות להשקיה, ולעומתן הטרופיות. השוני מתבטא גם בצורת העלים, המרקם, הצבע והניחוח, צורת הפרח וגודלו.
גם צבעי הפריחה המרהיבים נבדלים בין המינים והזנים מצבעי אדום לוהט, עבור בצהוב, זהוב, קרם וורוד ועד לכחול, סגול, סגול-שחור ועד ולבן, אומרת שרה. אין ספק, כי מה שהופך את המרוות לצמח גינון כה אהוב, מצטיין ופופולרי (אף שאולי לא מספיק מוכר בישראל) אלו הפריחות המופלאות שלהן ומשך פריחתן הארוך, הנע בין מספר שבועות ועד לרוב חודשי השנה.
המרוות, שמקורן באזורי הים-התיכון, סיגלו לעצמן אורח חיים מתאים לתנאי האקלים: בקיץ הן מייבשות את הנוף העליון ו"מורידות הילוך", עד שעומדת בפתח עונת הגשמים הבאה. אלו הן גם המרוות המצטיינות יותר בארומה, כאשר הריח החזק שלהן דוחה מזיקים, ומסייע בשמירת הלחות בתוך חלקי הצמח. מולן, המרוות, שמקורן באזורים טרופיים, מתאפיינות פעמים רבות בעלווה פחות ריחנית, אך בצבעים עזים של פריחה, שימשכו ציפורים. עונת הפריחה שלהן מתמשכת רוב השנה, כאשר הן שופעות במיוחד בחודשי הסתיו והחורף. המרוות הדרום-אפריקניות עמידות במיוחד באקלים שלנו, ומתאימות לגינון באחזקה נמוכה, כיוון שהן שיחיות, פורחות במשך תקופה ארוכה, ומצטיינות גם בעלווה נאה,למשל מרווה אפריקנית זהובה או מרווה אזמלנית). האחזקה של רובן נמוכה, ויספיקו קיטום פריחות וגיזום פעם-פעמיים בשנה לפי צורכי הצמח. כך, למשל, את ה"אינדיגו 'ספיירס', הנפוצה כל כך, כדאי לגזום עד לגובה 30-40 ס"מ באביב. אין גוזמים מרוות, הסובלות בחורף מהקור, אלא רק עם חידוש הצמיחה. הקרקע חייבת להיות מנוקזת היטב, ונחוצה השקיה סדירה. חשוב במיוחד להיזהר מעודף מים למרוות הים-תיכוניות. המרווה הרפואית נפגעת מעודף מים, ואת המרווה המשולשת לא צריך כלל להשקות בקיץ. ישנם מינים חסכניים במיוחד במים, המתאימים לתנאי הנגב, ועומדים גם בקרינה חזקה כמו מרווה קטנה.
מבחינה גננית יש למרוות אין ספור שימושים: הן מתאימות לצד שיחים פורחים אחרים, צמחייה ירוקה, צמחים משתרעים נמוכים, וכמובן, לצד סוגי ריצוף ודומם שונים. הן ישתלבו נפלא במסלעות, בשיחיות פורחות, צמוד לקירות או לדשא, כרקע לאלמנט פיסולי, כשיח פורח בודד, או בקבוצה בערוגה פורחת, ואפילו במכלים. הפרחים הקטנים יעניקו אווירת רוגע בגן, ואותה יחזק האופי העשבוני-משהו של השיח, המזכיר לעיתים צמח בר".
כששרה מתבקשת להמליץ על כמה מרוות מצטיינות, היא מזכירה את המרווה הצחורה, מרווה אפריקנית, מרווה זהובה, "אינדיגו ספיירס", קרווינסקי, צ'יאפס ואת המרווה הקמחית הוותיקה למיניה, הפורחת כ-10 חודשים בשנה בצבעי כחול ולבן. "אבל למדתי להכיר ולהוקיר מרוות בעלות יופי ואופי מיוחדים, שיש בהן ערך מוסף עבור כל אוהבי המרוות", היא מוסיפה.
בכל מקרה, כדאי לשלב מרוות אלה ואחרות בגינה, וליהנות מהפריחה הארוכה והשופעת ומשאר סגולות המראה, הריח והטעם של קבוצה מגוונת זו.