פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית זה דבר זמני - פרק 13

      ירון שוורץ הגיע סוף סוף לבית הבוץ המיוחל על חוף ים מבודד, אבל לא מבין מה קרה לסדר הטוב של הטבע, בו בני אדם וחיות מכבדים אחד את הספייס של השני

      הוא לא היה נחש קטן, מאלו שרואים לפעמים בדשא. הוא היה יותר דומה לזה מספר הג'ונגל. ארוך, עבה, מעוטר בכתמים של צהוב ושחור. הזדחל לו בזריזות בין קורות הגג ומידי פעם נתן לגחונו להישמט כלפי מטה, כשכל הפלג הקדמי של גופו יורד במהירות אחריו. בנקודה הזו הוא שרבב את הלשון החוצה ושלח לחישה רווית ארס.

      "הנחש גר פה", הסבירה הלן, שהיתה האדם היחיד שהתגורר איתנו על החוף. העונה הסתיימה ולא נותר במקום אפילו מטייל אחד. יום לפני, בעיירה ממנה יוצאות הסירות אל עבר החוף, החום היה כבד ובבתי הקפה הקטנים שמרו על המנורות כבויות. הדייגים טענו כי אין סיכוי שנמצא מישהו בחוף. בדידות המחלקה הראשונה ברכבת הייתה סוג של אות אזהרה לכיווננו, אבל העיקשות מנצחת. אי אפשר להגיע למפרץ הקסמים ברגל. אחר כך, בסירת העץ הממונעת, הדייגים מסבירים שיש לנו שבוע להתחרט, אחר כך הירח נעלם והים סער במשך חמישה ימים, בזמן הזה אף אחד לא התכוון לבוא לקחת אותנו משם.

      החוף דומם, יפהיפה. האלים ההודים הניחו בתוך מפרץ קטן סלעי ענק, כך נוצרו אזורי התבודדות ממש בנקודות המגע של החול והמים. על גבעת כורכר קטנטנה נבנו ארבעה חדרי בוץ, מכוסים בגג של קורות עץ וכפות תמרים המונחים בערבוביה. על קירו החיצוני של החדר האחרון חובר צינור, זו המקלחת. בחוץ, חשופה לחלוטין. ומאחור בשביל שעולה לעבר מצוק הכורכר, צריך לטפס במשך שתי דקות בתשעים מעלות שיפוע כדי להגיע לביתן של השירותים. נקודת תצפית האידיאלית לשקיעות קסומות במפרץ.

      דמות יוצאת מאחד החדרים לכיווננו. ברור שאינה הודית. גבוהה, רזה, כנראה אירופאית. הדייג בסירה מחייך, מצמיד את האצבע לרקה שבמצח, ומחווה בתנועות סיבוביות שפת ידיים שמטרתה לומר, "לפניך עומדת בחורה שהיא קצת קוקו". הלן לא נעלבת, היא השומרת של החוף. העונה נגמרה, בעל הבית נסע והשאיר לה מטבח פתוח עם מזווה מלא. בתמורה היא פה בחצי שנה הקרובה. מבט עיניה מסביר כי הקבוצה המשפחתית שלנו נראית מוזרה לא פחות.

      ים, שקט, דממה, רק רוח קלילה. אנחנו מתבוננים בשקיעה איטית. מאחורינו ממתינים החדרים, משהו שם מרגיש לא כל כך טוב. בפנים אין כלום, רצפה, ובמת בוץ יבש בתור מיטה. הרצפה, הקירות, הכול עשוי מבוץ, הדלת פונה לים ודרכה רואים את בבואתו של הירח משתקפת במים השקטים.

      באמצע הלילה מתחילות נקישות בקיר. גירודים כאלה שמלווים בקולות קטנים. אני מביט בנקודת החיבור של במת הבוץ עם הקיר האחורי של החדר. יש שם תלולית קטנה שנחפרה זה עתה. עכברים. המון. טוב אולי אני מגזים, אבל גם 4-5 זה די הרבה, במיוחד כשהם מתרוצצים ממש ליד הראש. אגדת ילדות חולפת בראשי על קרוב משפחה שבצעירותו ישן במעברה וחולדה נגסה באפו. אנחנו מתרוממים בבת אחת ונזרקים החוצה מהחדר לרחבה בחוץ. אנחנו כל עייפים, אין לנו תלונות, תחת כיפת השמיים במפרץ יפיפה, על מזרון הודי, מתכסים בעוד שמיכה וממשיכים לישון. בבוקר השמש מעירה אותנו.

      נחשים באירופה, הודו ואפילו בניו יורק

      במשך היום הבא אנחנו עסוקים בסגירת כל הפינות שחפרו העכברים. הלן מסבירה איך מכינים מלט מבוץ, איך לערבב עשבים יבשים בפנים, להוסיף קצת שאריות של שקיות ניילון, לייבש בשמש ולהצמיד לקיר כמו טיח רגיל. היא מתנצלת, אף אחד לא ישן בחדרים האלה כמה ימים, אז העכברים הגיעו. הלילה השני שקט, למעט קולות זחילה קצרים, וצקצוקים. לטאה בחדר זו ברכה, היא כבר תאכל את כל היתושים, והרמשים שרוצים להפריע את מנוחתנו.

      השבוע עובר בנעימים, אנחנו מבשלים ביחד עם הלן את כל הארוחות ומחליטים להישאר עד אחרי הסערה. בכל חודש, בשבוע האחרון שהירח נעלם, הים עולה, הגלים הופכים גבוהים ואי אפשר לצאת מהמפרץ. מנגד, על גבעת הכורכר שלנו הכול רגוע. בלילה הראשון המחזה מהמם, אנחנו נשארים עד מאוחר להביט בים הסוער ונכנסים לחדר-בוץ שלנו. שוב אני מרגיש באותה תחושת אי נוחות לא ברורה. במשך כל הלילה נשמעים רעשים בגג, אני מדליק את הפנס.

      העכברים חזרו? לא זה רק נחש. נחש בחדר שינה. מה קרה לסדר הטוב של הטבע, בו בני אדם וחיות מכבדים אחד את הספייס של השני? זה לא נחש-שו?ן, קטנטן וחמוד שיושב בתוך אקווריום בכניסה לחנות בגדים בבוגרשוב, זה נ-ח-ש אמיתי, ארוך, צבעוני, מהיר וגם אם הוא לא ארסי, אני לא מכיר מישהו שמעוניין לחטוף ביס מיצור במימדים כאלו. המחשבות רצות מהר, אי אפשר לצאת מהמפרץ, אי אפשר לישון בחדר. דבר ראשון, צריך להימלט. אנחנו נשפכים החוצה, טורקים את הדלת, ומנחים עליה אבנים.

      ברור שזה חסר תועלת. בתוך מבנה בוץ, שמכוסה בעלים, אי אפשר ליצור בידוד מוחלט ולכלוא שם את החיה. הפתרון היחיד, לקחת מקל גדול ולחסל אותו. מכה בראש, כמו בסרטים, וסיימנו עם הסאגה הזו. עכשיו זה מאבק על טריטוריה. אבל עדיף לחכות עד הבוקר. יהיה יותר אור.

      התיקים, הבגדים, הצעצועים, הכול נשאר בחדר. כשהשמש למעלה עולים בי ספקות לגבי הדו-קרב עם הנחש של ספר הג'ונגל. הלן מתבוננת בי בתדהמה. אתה לא באמת הולך להרוג אותו, היא אומרת, הנחש גר פה, זה הבית שלו. הנחשים גרים בכל מקום, גם באירופה, גם באמריקה, בערים הגדולות אפילו בניו יורק, אם תחפור קצת באדמה, תמצא נחשים. חוץ מזה, באת לכאן, לטבע, תתנהג כמו אורח ולא כמו פטרון.

      מצטער, אני אומר לה, אני מצטער שבכלל נכנסתי למפרץ הזה. אצלי בראש, העולמות נפרדים, ולא משנה מי משגיח על זה, אלוהים, או מחלקת התברואה, אני לא מעוניין לגור עם נחשים, וגם לא לדעת שיש כמה מסתובבים בין הבניינים של תל אביב. הלן מסירה את מחסום האבנים ופותחת באומץ את הדלת של החדר. היא מביטה בי בחיוך של שלווה, בשביל זה בדיוק הזמנתי את הנחש, היא אומרת, בשבילך.