השמש זורחת מוקדם בעונה הזו של השנה בדרום הודו. אני יושב טרוט עיניים, ער עוד מאתמול. על כתפי ובטני נשענים-רדומים בני משפחתי. אנחנו לחוצים על ספסל קטן בין שני הודים ובספסל מעלינו ישנים בישיבה ארבעה נוספים. על הספסל ממול יושב האויב. הם שניים, הכרטיסן וחבר נוסף. עד שעת לילה מאוחרת, ביקשו ונדנדו שאתן להם לשמור עלינו. אין בתיקים שלנו שום דבר חשוב, כל הכסף מוחבא בכיסים סודיים על הגוף מתחת לבגדים, ועדיין זה עיקרון, לא ניתן לאף אחד לסחוב את החפצים שלנו, בטוח לא לכרטיסן הנצלן והשקרן שנוחר מולי עכשיו וחולם על מטבעות זהב, מצלמות דיגיטליות ומסכי פלזמה קטנים.
אנשי הקרון מתעוררים לאיטם, השכונה המתנייעת שלנו, סלאם הודי על גלגלי פלדה, בערך מאתיים איש דחוקים וצפופים, שקטים, לא רבים, ממתינים שהרכבת תחצה את היבשת מקצה אחד לקצה השני. אני רוצה לצאת מכאן. עכשיו. אני מעיר את ג'אי הכרטיסן. "קום, קדימה, הגיע הבוקר, בטוח התפנה מקום בדירה היוקרתית של המהרג'ה, אני אשלם לך כל סכום, אפילו מאה דולר אקסטרה, רק תמצא לי מקום, קדימה". ג'אי מתיישב לאט, על פניו מופיע חיוך גדול, כאילו לא נאבקנו כל הלילה. "ברור", הוא אומר, "רק עוד קצת זמן ויתפנה מקום, כמו שהבטחתי". אני שונא אותו, שקרן, נצלן, חסר אכפתיות, בטח אין לו משפחה, הוא לא מבין וגם לא יכול להבין איזה נטל אחריות זה, לשאת על עצמך משפחה שלמה בתוך הקרון המתיש הזה. רק שיוציא אותנו מכאן.
כבר אמצע הבוקר, כולם ערים. מבחוץ מוכרים לנו קפה ומעדנים מטוגנים, הרוגז נרגע ומתחילה להתפתח תוכנית פעולה. נרד מהרכבת בעצירה הבאה, לא משנה איפה אנחנו, נמצא מונית, ניסע לעיר הקרובה ביותר, מלון, מנוחה, ואז נחשוב מה הלאה. ההרפתקה הזו חצתה את גבול הטעם הטוב. נמצא דרך לשלוח מסר לסבתא וניפגש איפה שהוא בהודו. מתארגנים לתזוזה, הרכבת עוצרת, אנחנו בשום מקום. תחנה, אין שום שלט באנגלית, אולי זה לא רעיון טוב. צהריים, האישה רגועה באופן מרגיז, הקטן חופר לכלוכים מתחת למושב. קשרתי את התיקים לרגליים ואני מנמנם. בשעה ארבע מעירים אותי, ג'אי רוצה לדבר איתי. הוא לוקח אותי החוצה. "התפנה מקום, בואו עכשיו". לוקחים את החפצים, מזעיפים פנים לשאר יושבי הקרון, ויוצאים החוצה. הפעם הרכבת עצרה כנראה לתיקון תקלה, והרבה נוסעים יוצאים מהקרונות וממתינים. מאות אנשים מביטים בתהלוכה המוזרה שלנו. ג'אי מוביל, אנחנו נשרכים אחריו. לא אכפת לי מה כל אלו חושבים, שידעו שאני משחד אותו, שיזרוק עבורי כמה נוסעים מהרכבת, העיקר שהסאגה הזו תגמר.
געגועים לפיח של ארלוזרוב
הגענו, קרון מחלקה ראשונה, המשפחה נכנסת, אני נשאר בחוץ עם ג'אי, אולי הוא יבקש מאתיים דולר. לא אכפת לי. יש לי כסף, והוא מאפשר לי לשדרג את רמת המגורים, בכלל זו הייתה זכותי הראשונית כבעל ממון לקבל מקום בקרון מספר אחד. אני מוציא את הדולרים מהארנק. ג'אי מביט בי מזועזע. הוא מניח את היד על הכסף ומסמן לי להכניס אותו במהירות בחזרה לארנק. על פניו עולה ארשת רצינית. הוא מחשב בזריזות כמה תחנות נשארו, מראה לי את שווי ההפרש במחירון, מבקש שנשלם ואפילו מחזיר עודף. "עשיתי כל מה שיכולתי עבורך", הוא אומר, "הכי חשוב שתהיה שמח".
בתוך המחלקה הראשונה, שישה תאים. חמישה מהם ריקים, לא נראה שמישהו אכלס אותם מאז החלה הנסיעה, בתא השישי יושבת משועממת הסבתא. יש כאן מיזוג, מקלחת, שירותים מערביים, ובקבוקי מים מינרליים מקוררים. הראש לא מצליח לפענח את האירועים האחרונים. כנראה שלא ניתן להבין את האופי ההודי על פי פרמטרים מערביים. אנחנו ממהרים לשפוט, זה בטוח. אני מנסה לקחת את העניין בקלות, חרצתי את דינו את דינו של הבן אדם, והוא בכלל היה לטובתי מהתחלה.
שאר הימים במחלקה הראשונה מתגלים כשעמום אחד מתמשך. החלונות אטומים, המיזוג מקפיא. אנחנו לבד. בקצה הנסיעה נגיע למקום מושבנו החדש. בצדה השני של היבשת, לגור במבנה בוץ, על שפת הים בתוך מפרץ יפיפה עם דולפינים שאפשר להגיע אליו רק עם סירה. חשבנו לנסות לחיות שם חודש-חודשיים, כמו משפחת רובינזון קרוזו על אי בודד, אבל הבדידות במחלקה הראשונה מדכאת. נזכרתי בדימוי שקראתי פעם על בתי עשירים, שסוגרות עליהם חומות בטון. אולי זו המחלקה היוקרתית של המהרג'ה, אבל למעשה זה כלא מבודד, עם כל מה שבן-אדם צריך, חוץ מחברה אנושית. עקצוץ קטן באזור הלב מושך את תשומת לבי, זה לא כאב, זו תחושת געגוע. עוצם את העיניים והיא מופיעה. כבר שבע שנים לא ראיתי אותה, אפילו שנאתי אותה. תל אביב.