פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בית זה דבר זמני - פרק 11

      ירון שוורץ כמעט עבר לגור בהארלם של הרכבת ההודית, אבל בדיוק אז הגיע הקונדקטור עם הצעה מפתה לעבור לפנטהאוז

      מרחוק זה נראה כמעט לא הגיוני. כשמתקרבים התמונה מתחילה להתבהר, אבל המוח מסרב להבין. בתחנת הרכבת אלפי אנשים. האם הם עומדים לעבור לגור איתנו ברכבת לכמה ימים? לא בהכרח. הם שוכבים על פיסת עיתון מלוכלכת על הרצפה וגרים בתחנת הרכבת. אין להם חדרים שכורים בקומה החמישית של התחנה, והם גם לא מתקלחים במלתחות של מחלקה ראשונה. אצלם הבית גם לא דבר זמני, הוא פשוט לא קיים. הם מגיעים לכאן בנדודיהם משומקום, חלקם נולדו בין הפסים ואף הביאו לעולם דור חדש של צאצאים, שיהפכו גם הם יושבי קבע בתחנה.

      היית מצפה מהחמולה של דיירי התחנה שיבנו לעצמם צריף, יקימו עסק למכירת פיצוחים, או ינסו למצוא עבודה על המסילה. אבל הם פשוט שוכבים על הרצפה, הראש מונח על כף היד ששעונה על המרפק, מחזירים לנו את אותו מבט תמוה שאנו לוטשים בהם. כאילו היו אומרים: "מה, מה הבעיה? נראה לכם מוזר להעביר את כל החיים בתחנת רכבת?". האמת, כן. נראה מאוד מוזר. בכלל יכול להיות שהיינו מתעלמים מהם לחלוטין. במדינה שבה כמות חסרי הבית כמעט זהה לכמות בעלי הבית, המושג הומלס הופך להיות שונה בתכלית מזה שאנו מורגלים אליו.

      בכל זאת הבחנו בהם, או יותר נכון בילדים שלהם. ילדים קטנים, עם חיוכים גדולים, שפתאום משחקים עם הילד שלנו במחבואים, תופסת, אפילו מציעים לו משהו לאכול. אין להם שום עניין להבין שאנחנו באמצע מסע גיבוש משפחתי מקצה אחד של הודו לקצה השני. הם כאן ואנחנו מתארחים אצלם בבית, בתחנה. הילדים מתחברים וזהו זה. אין כל אפשרות לפתח שיחה, אין בינינו שפה, רק חיוכים נבוכים.

      לרגע אנחנו מתאפסים. מה עם המחלות? אולי הם יבקשו כסף? הם בטח מסוממים, אי אפשר להישאר לגור ככה מתחת לתקרת האזבסט העצומה של התחנה כל החיים. קדימה זזים. לסבתא קנינו כרטיס למחלקה ראשונה. בשבילנו כבר לא נשאר מקום. קנינו כרטיסים למחלקה השלישית, בתקווה שיתפנה מקום במחלקות הממוזגות ואז נעבור.

      המחיר של כרטיס עלייה לרכבת הוא זניח, פחות ממנת אורז במזנון, אבל המחיר הנפשי הוא לא קטן, זה כרטיס שנועד לאפשר לכל אחד לנסוע ברכבת, אפילו לדיירי התחנה שפגשנו כאן קודם. הקרונות הללו יכולים להיות עמוסים עד מאוד. נפרדנו מסבתא שעלתה אל התא הממוזג וצעדנו לאורך הקרונות, ספרנו כבר יותר מעשרים ועדיין לא הגענו לביתנו הזמני החדש, שלנו ושל עוד 16 הודים זקנים. רגע אחרי שהתמקמנו מגיע הקונדוקטור. הוא מסביר שקוראים לו ג?'אי ושאנחנו חייבים להחליף קרון, כי כאן חיינו בסכנה, לא פחות ולא יותר. עדיף שנבוא לחדר שלו, כלומר לאותו קרון בו הוא ישן כל לילה, מאז עבר לגור ולעבוד ברכבת. שם הוא יוכל לשמור עלינו באופן אישי. כמובן, הוא יעביר אותנו למחלקה שנייה, אפילו ראשונה, ברגע שיהיה מקום.

      רכבת שעוצרת בהרבה שומקום

      בקרון של ג'אי היה אפילו יותר צפוף, "פה יהיה לכם הכי טוב". מסביבנו רק צעירים, נראים הרבה יותר מאוימים ומאיימים.

      התאים פתוחים ובכל תא שש מיטות. שלוש מול שלוש. האמצעיות מקופלות והאחרות הפכו לספסלים שעל כל אחד מהם יושבים לפחות ארבעה אנשים. הגברים בגופיות או חולצות מכופתרת ודהויות, הנשים בסארי מלוכלך. זה חייב להיות קצר, רק כמה תחנות, אולי כמה שעות ונעבור הלאה, אין לנו כל כוונה להעביר את הלילה בהארלם של הרכבת ההודית.

      כמעט כל חצי שעה נשמעת חריקה ואז הרכבת עוצרת, לא רק בתחנה אלא גם בהרבה שומקום שכאלה. השעות חולפות והקרון נדחס עד אפס מקום. שאר הנוסעים לא מחליפים איתנו מילה, רק נועצים מבט ללא הרף. מידי פעם מגיע ג'אי הכרטיסן לדרוש בשלומנו. בחדרי השירותים התמקמו משפחות. צהריים, חם ומחניק. הקטנצי'ק נראה בהלם, הוא שקט. כולנו מחכים לבאות, כאילו משהו באמת צריך לקרות.

      והוא קורה. אחר הצהריים מנסים הנוסעים מסביבנו להעביר מסר. כל אחד יודע מילה או שתיים באנגלית. אבל בסוף זה מתחבר: לכרטיסן שלנו אין כל כוונה להעביר אותנו לקרון אחר. להפך, הוא ישאיר אותנו פה הלילה, אפילו יזמין חבר לשמור עלינו, ואז כשנירדם, שניהם ייעלמו עם התיקים שלנו. הלילה יורד. ג'אי מגיע וחוזר ומבטיח מעבר לפנטהואז, לקרון מספר אחד, אבל אולי רק מחר בבוקר. עד אז אנחנו בטוחים איתו לחלוטין. וכמו בכל נבואה שמגשימה את עצמה, מגיע החבר שלו, שניהם מדברים אנגלית רהוטה ומבטיחים שיהיו הש.ג. שלנו להלילה. רק שנירדם.

      לילה. הסבתא בטח ישנה או מפטפטת עם איזה הודי עשיר. אנחנו, בסרט אחר.