כל קשר בין החוץ לפנים מקרי בהחלט

אמנון דוד ער, צייר צעיר, שסגנונו ריאליסטי ומה שהוא מניח על מצע הקנבס, הנו חזותי אובייקטיבי, ללא אידיאליזציה, ברוח המניפסט של גוסטב קורבה, חלוץ הריאליזם של הציור בתחילת המאה ה- 19: "הציור הוא, ביסודו של דבר, אמנות מוחשית, ויש ליישמו לדברים ממשיים וקיימים".

בעבר התפרנס אמנון למחייתו מאיור עבור משרדי פרסום, הוצאות ספרים ומגזינים. עיצב, יחד עם משה פרג, את הבול של אבא אבן, שהונפק ב-2006. כיום, הוא מקדיש את כל כולו לציור ונחשב לצייר מוערך בארץ ובחו"ל.

במסגרת חגיגות 400 שנה לפטירתו של רמברנדט, שנערכו בארץ ב-2004, הגיע ד"ר בוב ואן דן בוגרט, אוצר ראשי במוזיאון רמברנדט, אמסטרדם לביקור, ראה את עבודותיו של אמנון, התאהב בסגנונו, ומיד הציע לו לערוך תערוכת יחיד במוזיאון רמברנדט, שאכן התקיימה ב-2006.

דירתו של אמנון היא גם האטליה שלו; התנהלות אחת משותפת לחיים ויצירה. "העיסוק בציור הוא אני, חלק נכבד מאישיותי" הוא אומר "ועל כן סביבת העבודה, היא חלק אינטגרלי מדירתי". מיקומה הוא בדרום תל אביב, וכל קשר בין החוץ לפנים הינו מקרי בהחלט. בעבר שימש המקום כמתפרה, וכשראה אותו אמנון לראשונה, לא עלה בדעתו שיש בו חללים נוספים.

אמנון התעקש להסיר את השטיח מקיר לקיר, ואז נחשפה הרצפה המצוירת. בתום ניקיון, שיפוץ וצביעה יסודיים, נחשפה הדירה במלוא הדרה, והפכה לסוג של לופט, ותכולתה משקפת את סגנונו האמנותי של הדייר, וללא ספק את אופיו ההומוריסטי.

תודות לשורת חלונות מאורכים, המעטרים את הקיר הצפוני, מוצפת הדירה אור, מה שהיה אחד הפרמטרים העיקריים בבחירתה, שכן, אור יום טבעי הינו אלמנט מהותי ביותר בסטודיו של צייר, ומשמשו ככלי עבודה עיקרי.

צבעוניות הרחובות של דרום העיר ניבטת בעד החלונות, והיא עוד נושא ריאליסטי בציוריו של אמנון. הדירה מחולקת לשלושה חללים עוקבים, המוגדרים על ידי משקופים. חלל הכניסה, חלל העבודה עם פינת ישיבה והחלל האחרון, שממוקם על בימת פרקט ומוטות עץ צבועים בלבן, המעצימים את התאורה. בחלל זה מלמד אמנון ציור, ורואה בכך שליחות.

האזור הפרטי, צנוע וקטן, כולל חדר שינה, מטבחון וחדר רחצה בחלל אחד, הממוקם משמאל לכניסה. פריטי ריהוט, חפצים ואביזרים, המעטרים את הדירה, לקוחים מחיי היום יום. הם נאספו במהלך השנים משווקים שונים בארץ ובעולם, עברו שיפוץ וחודשו על ידי אמנון בעצמו. חלקם שייכים לציונות בראשיתה, ולתקופת מדינת ישראל בצעדיה הראשונים. חלקם לקוחים מעולם הפרסום, שלפני כמה עשורים, כמו הפונטים הייחודיים. החפצים, כמו גם הציורים של אמנון, לקוחים מעולם של קיום ומציאות ממשית. חפצים ענייניים, המשרתים, או נכון יותר שירתו, פונקציה ברורה יותר.

העין לא מפסיקה לרצד בין כרזות נוסטלגיות בעברית ולועזית, שלטי רחובות, שנקראו על שם ציירים אהובים על אמנון מתקופת הרנסנס. כסאות רטרו מעוצבים, "כיסא ברצלונה", "וסילי" של ברויר, איימס ויעקובסון, מרכיבים את פינת הישיבה. ממעל תלוי כלוב, ובו זוג תוכים קטנים - ציפורי אהבה, מצייצים ותורמים לצבעוניות הכללית.

כובעים גנדרניים ומשעשעים של גנרלים מתקופה שחלפה, מונחים או תלויים במקומות שונים. מנורות של מיטב המעצבים הספרדים משנות ה- 60, וכלי מדידה שונים ומשונים. כל החפצים הללו יכולים לשמש כאוסף נוסטלגי בטעם של פעם. די במבט אחד בהם, כדי להעלות חיוך ולעורר געגוע לא ברור. בדירתו של אמנון הם מקבלים מעמד של פסלים מכובדים ושכיות חמדה, לצד הציורים, שהוא מצייר.

גם עולם הצומח אינו מקופח בדירה. עציצים מלבלבים מסודרים לאורך החלונות, מוסיפים לצבעוניותה ולעיצובה הויטאלי. על אף האוסף, שאין בו אחידות, הדירה, בה מוצגים לראווה כל הפריטים, תחת שרביטו האסתטי של הדייר - חי, צומח או דומם, מאורגנת ומחושבת. לכל אחד מקום ספציפי, שמדוד גם על פי מרצפות. את תהליך עיצוב דירתו הוא מגדיר "לא משהו שאני עושה בחיים, אך בהחלט חלק מחיי".

סביבת היצירה של אמן חייבת להיות מפרה, חווייתית, ומשדרת אווירה; סביבתו של אמנון דוד ער בהחלט עונה להגדרה זו, ולכן אין תימה שהוא מרבה לצייר את החלל בו הוא חי.