ערב חמים אחד בהודו, ישבנו מתחת לעץ הבאניאן וסיפרתי לסבתא אגדה: "ישנם בהודו בתים עצומים, ארוכים וצרים שמסוגלים להכיל בתוכם יותר מחמשת אלפים איש, ואף לנוע ממקום למקום". סבתא לא האמינה. הרחבתי קצת, "הבתים הללו הם למעשה קרונות רכבת שנעים בקווים ארוכי טווח, של אלפי קילומטרים".
כזכור, החלטנו להמשיך בנדודים ולצאת לדרך, אבל לא רצינו לטוס, גם לנסוע ברכב נשמע לכוד וצפוף. הדרך הנוחה ביותר למשפחה לצלוח את היבשת תהיה ברכבת. המהרג'ה שלנו, כלומר הסבתא, ביקשה שנזמין את הקרון הטוב ביותר, היא רצתה, כמו בחלומות, להשקיף מהגג, על כל העיר. גם אם נסעתם בסוגים רבים של רכבות בעולם, בהודו, בחירת קרון ברכבת, לנסיעה של ארבעה ימים, בסגנון יוקרתי, יכולה לאפשר דווקא חוויה זניחה, בעוד בחירה בקרון עממי, מבטיחה הישאבות לכאוס וללא נודע.
כמו בניין רב-קומות, הרכבת היא מרובת קרונות. בתוכה עובדים מספר צוותים שהרכבת היא ביתם היחיד. הם גרים ברכבת ומנהלים אותה. מדובר למעשה בקואופרטיב עובדים, מיני-חברה תפעולית, שהקו הטרנס-יבשתי שייך רק לה. עובדי הקו, פעמים רבות, בני אותה משפחה, מתחלקים ביניהם בתפקידים, חלק נוהגים ברכבת, חלק מבשלים במטבח, אחרים מנקים, מחליפים סדינים במחלקות הראשונות. ביחד, הם חיים כקבוצה, תמיד על הקו, בנסיעה הלוך או חזור. צאצאיהם, סביר להניח, יצטרפו גם למעגל העובדים במסלול הספציפי, ילמדו להכיר את כל תחנות הביניים, את מבנה הרכבת ואת אופי הנסיעה בה.
במבט מזווית קצת שונה, הרכבת היא כמו עיר קטנה. יש בה שכונות מצוקה, אלו הקרונות שנמצאים בקצה הרכבת, רחוקים ככל האפשר מהקטר, ובהם יכול לנסוע כל אדם, גם אם אין פרוטה בכיסו. בקרונות הללו אין חלונות, רק סורגים, המקומות אינם מסומנים, והם דחוסים בדוחק בלתי אפשרי בהמון אנושי.
בפרברים, כלומר, בקרונות שבמרכז הרכבת, כבר אפשר לרכוש מקום ישיבה או לינה, אך עדיין ישנה אפשרות שהקרון יתמלא בנוסעים מזדמנים שיעמדו או ישנו בין המושבים, אך אם רכשת לעצמך כרטיס, לפחות מרחב קיום בגודל של אדם אחד מובטח לך. במחלקות הללו, המוצא היחיד מההמולה הוא החלון, ממנו זורם אוויר או טיפות גשם, אפשר להתבונן בנוף, ואף לרכוש אוכל מרוכלים שעוטים על הרכבת בכל תחנת עצירה.
קרון בהודו סטייל פרויקט יו
הסבתא התבוננה בי בספקנות, מנסה להבין לאן אני חותר. בודקת האם מצופה לה עוד התמודדות שאמורה לשחרר אותה משורה של קיבעונות מערביים. הקשיבי עוד קצת ואז תחליטי: "ככל שמתקרבים לקטר, כמו הקרבה למרכז העיר, או לקומת הפנטהאוז בבניין רב קומות, הקשר למציאות מטשטש. במקום סורגים, יש בחלונות זגוגיות מטושטשות ואטומות. החוץ נאטם ולא קיים. הבפנים ממוזג, לכל אחד מיטה משלו, סדין וכרית. סדרן מגוהץ מחלק בקבוקי מים מינרלים, ומלצר עובר ולוקח הזמנות מראש לכל ארוחה. הנוסעים ההודים בקרון מדברים אנגלית רהוטה ולרוב עשירים ברמות שלא ניתן לדמיין. בעלי אחוזות, מפעלים, מטעים, שדות קפה ושדות אורז.
אחרון הוא הקרון הראשון, הפנטהאוז, הקומה העליונה, האחרונה של גורד השחקים הממונע. הקרון הזה הוא סוג של קסם, ומשתנה בין רכבת טרנס יבשתית אחת למשניה. כמו כל דירת גג שעוצבה על ידי אדריכל אחר, גם כאן, בכל קו הזמין לפני שנים המהרג'ה המקומי קרון לפי צרכיו האישיים. מסדרון קטן בכניסה מוביל לדלת הזזה כבדה שמאחוריה נגלים מקום מיטות ומושבים, רהיטי סלון מעץ אגוז וספות פאר מקובעים לרצפה. מראות ומנורות (שנדלירים), פה ושם אפשר למצוא גם עיטורי זהב, ווילונות משי.
מלצר אישי מלווה את הנוסעים החשובים ודואג בעיקר, שאף אדם, לא יחצה את קו הכניסה לקרון. כאן נסעו בעבר, עוד לפני המטוסים, נסיכים ונסיכות של עולם ישן שכבר נעלם מזמן. המצב כיום בקרונות הללו מזכיר את דירות הגג במגדלים של תל-אביב. הם בעיקר ריקים, ולעיתים מאוכלסים על-ידי משפחות אמריקאיות או אוסטרליות עתירות ממון.
מי שגר לו בגג, אין לו מושג מה קורה למטה בשכונות העוני, בקרונות העמוסים, הוא לעולם לא יחווה את טעם האוכל מהדוכנים הארעיים שבדרך ולא ישתה קפה מהביל שחומם על מדורה בוערת לצד הפסים. רצינו שהיא תגור עם אנשים שאינה מכירה, שתשב ליד פרה ועז, שתזכה לצחצח שיניים בבוקר עם יושבי קרון שלם, שתפגוש משפחות במסע חתונה, לוויה או עליה לרגל. זו הזדמנות, להפסיק להיות 'אני' ולהפוך להמון, לתת ללא-נודע לסחוף אותך בתוך האוקיינוס של ההמון הממונע בהודו ואז, שוב למצוא את עצמך מחדש. אז סבתא יקרה, מה את מחליטה?