איך יודעים שצריך לעזוב את מה שיש ולהמשיך הלאה? קוראים לזה שפת הסימנים. רמז ועוד רמז מצטברים כמו ערמה, אפשר להתעלם, אפשר להדחיק, אבל לרוב, מגיע תמרור אזהרה אחד רציני ועצבני, כאילו רוצה להודיע. עד פה חברה, מכאן, אין טעם להמשיך.
אצלנו זו הייתה התאונה בבריכה. בבוקרו של אותו יום עוד היינו באופוריה, אליה כמעט והתרגלנו. בתור חובבי הרפתקאות, מבנים ונסתרות, זכינו לסיור שלא יכולנו לחלום עליו, במקדש המרכזי של אורוויל. העיר מתוכננת כמו סערת הוריקן ענקית, אבל במרכזה, עומד יציב ה-'מ?ט?ר?י-מ?נ?ד?יר', מקדשה של האימא. אותה 'אימא' שהקימה את אורוויל, היתה חובבת יופי, שקט ורוחניות. היא החליטה לאגד את כל אלו במונומנט גרנדיוזי, שדומה יותר לחללית מאשר למקדש.
כבר יותר מארבעים שנה, עשרות צוותים של פועלים עמלים על הכדור הגדול של אורוויל, שממשיך להיבנות לאיטו. מדובר במבנה אליפטי מצופה זהב טהור, שבחלקו העליון היכל מדיטציה בגודל של אולם כדורסל ובמרכז קריסטל עגול וענקי. מערכת מראות ממוחשבת מביאה בכל שעות היום קרן שמש אחת ויחידה למרכז הקריסטלי, ומשם, היא מכוונת דרך מקדש קטן נוסף בתחתית הכדור, לקרקעיתו ונשלחת החוצה, לעבר 12 חדרי המדיטציה שמקיפים את המבנה כמו עלי כותרת של פרח.
במקרה הכרנו את האחראי הנוכחי על הפרויקט, והוזמנו לסיור של מאחורי הקלעים. ליטפנו מקרוב את כיפות הזהב שמכסות על הכדור ואפילו טיפסנו על גג המקדש וזכינו להשקיף על אורוויל מהנקודה הגבוהה ביותר באזור כולו.
ואז באה הנפילה
אחר כך הלכנו לבריכה של המקדש. המקום מעוצב בסגנון מודרניסטי, עם קירות לבנים ארוכים ונמוכים עם חריצי הצצה, סוגרים על מדשאה קטנה, שורה של עצי דקל ובריכה, זה הכול. מאוד פשוט, בלי קיוסק ועיתונים, לכאן באים כדי לשחות, נקודה. בסך הכול רוב המבנים בהודו, שלא נגעה בהם יד מערבית, ידידותיים למשתמש ואפילו לתינוקות וילדים קטנים. חתיכות עץ ומיני אשפה, אינם מתקרבים במאום, לסכנה שיכולה להניב פגיעה בבטון. בסך הכול הייתה בבריכה פינה אחת לא בטיחותית, מעין מדרגה באמצע הדשא, שלא סותתה כראוי.
המים נעימים, כמעט בלי כלור, אין אנשים, צהרי היום, והזמן כמעט עמד מלכת. הייתה תחושה כאילו זהו אחד מאותם רגעים שלא יחזרו, שקט מופתי, הכל יכול לקרות עכשיו. הקטנצי'ק יצא מהבריכה ולא הפסיק לחייך, הוא פתח בריצה על המדשאהואנחנו הסתכלנו עליו בעיניים מעריצות, ואז, ממש מטר או שניים, לפני אותו פיר בטון, הוא איבד שליטה, אולי נתקל במשהו שהתחבא בדשא. עכשיו הזמן עצר לחלוטין.
דם, דם, ועוד הרבה דם, אנחנו בהודו לעזאזל, מה עושים, לאיפה בורחים, יש לפחות 17 שעות טיסה מכאן לישראל. למי אכפת מהחללית-מקדש של 'האימא', כשבמצח נוצר לו חור והצרחות מזעזעות את כל המרחב המודרניסטי של הבריכה. כבר לא היה שקט, רק רעד בלתי נפסק, אצבעות קופצניות ועצבניות על הסלולרי של המציל, מזמינים מונית, וקדימה, אבל לאן?
יש שני בתי חולים בסביבה, כבר שמענו עליהם סיפורים מסמרי שיער. אולי ניסע לאיזה רופא אליל בג'ונגל, אולי נתפור אותו בעצמנו עם חוט ומחט. כדי להיות אבודים בהודו, לא צריך ללכת לאיבוד במדבר של ראג'סטאן או ביער בהימלאיה, פשוט צריך להתמודד עם סיטואציה שבצד האחר של העולם, מסתכמת בצלצול למגן דוד אדום, ובמקסימום חופשה של יומיים בבית החולים הקרוב לאזור מגוריך, כשאתה יודע שבנך קיבל את הטיפול הטוב ביותר שיודע המדע להציע כיום.
הגיע הזמן להודות, שהגיע הזמן לעזוב
נהג המונית הביט בנו בעיניים שלוות, כמעט מכושפות. "זו אורוויל" הוא אמר, "הרוח של האימא שומרת על כולנו פה, אין לכם מה לדאוג". מה אתה מציע, שאלנו כמעט בכעס. והוא פשוט נסע, לאותו מקום שבארץ מכנים קופת חולים, ובאורוויל הוא מכונה בצניעות 'בית בריאות'. אין כאן חדרי ניתוח, ואמצעים להשתלת איברים, אבל יש צוות אחיות שממתין לפעילות אטרקטיבית, אלו הקיפו את הפצוע הקטן והחליטו פה אחד - לא לתפור. בדיעבד, יכול להיות שאף אחת מהן לא ידעה לעשות זאת. קיבלנו הומיאופתיה להרגעה. הפצע נחבש בפלסטר הכי חדש שרק הגיע במשלוח האחרון מהעיר מ?ד?ר?ס.
למרות שאנחנו נוטים לרוב להדחיק את הסבל במהירות, הפעם, זה לא עלה בידנו. חזרנו לאסוף את שאר החפצים מהבריכה, וראינו שעדיין לא ניקו את סימני התאונה, הכול נשאר חי לחלוטין.
אולי האימא באמת שומרת על המקום, אבל אנחנו צריכים קצת יותר אמונה, וכרגע הרגשנו בעיקר את המכה. לצד כל המסעות שעברנו כאן, תמיד סבלנו מדברים שלא העזנו לדבר עליהם, אבל עכשיו הם צפו החוצה ביתר שאת. הרי היו לנו כאן מחלות, נחשים, עקרבים, בדידות חברתית, ניכור אירופאי ועכשיו התאונה. הגיע הזמן להודות, הסימנים ברורים, הגיע הזמן לעזוב, אפילו רק כדי להתבונן מהצד ולהחליט. פתאום השתלטה עלינו זרות גמורה. יכול להיות שאנחנו בדרך חזרה?