איך מקרבים סבתא ישראלית חשדנית לזו?לה ההודית? באמצעות החושים, חוויות ולא סתם סיפורים. יצאנו למסע 'אדריכלי' בין בתי אורוויל, מתוך כוונה לגרום לסבתא לתפוס את המושג אושר בצורה קצת שונה, ואולי ויותר מכך, ללמד אותה במה תלוי העושר.
מבחינת סבתא, בית צמוד קרקע עם מדשאה, חצר ומכונית אמריקאית בחניה הם הבסיס. בתוך הבית, צריך להיות סטנדרט של מכשירי חשמל, שכוללים מסך שטוח וחיבורים ללווין ואפשרות של שליטה מלאה על מזג האוויר בבית. אמצעים שמסיחים את הדעת מהמציאות, מהחוויה הנפשית והחוויה החושית. לנו היה חשוב להוכיח לה שבהודו, אם רוצים, העניינים יכולים לפעול אחרת. רצינו להוכיח לה שגם באקלים חם כמו בדרום הודו, שהאלטרנטיבות שלו הן לסירוגין חם ולח או חם ויבש, אנשים מערביים מכל הגילאים יכולים לגור בתנאים אותנטיים ולהרגיש מאושרים.
כשהוקמה אורוויל נשתלו בסביבתה יותר משני מיליון עצים. כיום הטמפרטורה במקום, נמוכה באופן קבוע, בעשר מעלות לפחות לעומת שאר הערים שמסביב. הדרכים אינן סלולות בזפת לוהטת, אלא עשויות מגבב של אבנים, חול ועפר. מה שמחייב נסיעה איטית, אבל אופטימלית, בעיקר עבור כלי התחבורה העיקרי במקום שהוא האופנוע.
שכרנו שניים ויצאנו לסיור. רק נסיעה חשופה כזו, ללא הגנה של מבנה מכונית, מאפשרת חוויה מושלמת של הרעשים, הריחות והצבעים. האופנוע המאוורר גם יצר מיזוג טבעי שנוצר מחיכוך הגוף בזמן נסיעה, עם האוויר.
בתי אורוויל ממוקמים עמוק בין העצים ולמראית עין המקום יכול להיראות נטוש. המבנה השכיח ביותר במקום, שזכה למספר עצום של אינטרפרטציות, הוא קומת מגורים גבוהה, על עמודים. החומרים שמרכיבים את הבית הם קלים, מתכות, עץ, בלוקים קטנטנים מבוץ וכמובן עלים וענפים. כדי לדאוג לתנועת רוח בבית, אין קירות. במקוםם יש מחיצות מתקפלות שמתכווננות על ידי חבלים ומאפשרות פרטיות או אוורור לפי הצורך. היעדר הקירות יוצר מסדרון רוח שממזג את הבית, ומאפשר לטבע להיכנס בחופשיות פנימה.
התחלנו בשכונה של העשירים, אלו שהוציאו לפחות שישים אלף דולר, כדי לגור בבית אקולוגי, שממוזג באופן טבעי, עם מאגר מים בחצר, אבל בסטנדרטים עיצוביים של מגזינים אירופאים. אחד הבתים, למשל, הוא קופסת אלומיניום מרחפת על עמודים, קיר אחד חסר ובמקומו מסך וילונות ורשתות. רצפת קומת הקרקע היא בריכת דגים וחלוקי נחל, שנועדה להוסיף לצינון הטבעי של הבית. בנוסף, ישנן מרפסות גדלות ובבתים רבים דווקא הגג משמש כמקום הלינה המועדף, וכך, עשירי המקום, מבלים את הלילה, תחת כיפת השמיים.
מודל נוסף של בתי יוקרה, הוא המבנים הפוטוריסטים שנבנו בשנות השבעים והשמונים ומאז נשארו כאנדרטות לאופנה שחלפה מהעולם, אבל עדיין מהממת בנועזות שלה. קירות בטון קמורים וקעורים, חלונות אלפיטיים, וחדרים בצורות אמורפיות. המבנים עצמם בגדלים לא סטנדרטים, נראים תמיד כשילוב של עוגות קצפת עם ספינות חלל. פעם חשבו, שבשנות האלפיים, כל העולם יראה כך. גם במבנים הללו יש דגש על אוורור טבעי, קירות רשת, ופתחים גדולים בגגות לטובת גינות ובריכות פנימיות להורדת הטמפרטורה.
אנחנו כאמור הלכנו מהקל אל הכבד. אחרי שקצת שטפנו את
העיניים במראה העשירון העליון, עברנו לבתים פחות מורכבים מבחינת חומרים, אבל הרבה יותר אקולוגיים, שמשתלבים בסביבת היער. המטרה הייתה להביא את הסבתא למקום הכי נמוך בעיניה, הכי גבוה מבחינתנו, והוא איחוד עם הטבע, כשחוסר אכפתיות מפנק מאפיל על כל שיפוטיות מערבית. ידענו בדיוק איך לעשות את זה.
ניווטנו את האופנועים לכיוון ספא בלב הג'ונגל, שהיה למעשה מבנה קט-קטן כמו מקדש. מסביבו, עצים רבים שמטילים צל כבד, למרגלותיהם גינת צמחים טרופיים, שביניהם מטיילים טווסים. במרכז המבנה במת בטון עליה מזרן טיפולים, מסביבה קירות שהם למעשה כילת יתושים, והגג הוא פירמידה מוגבהת הבנויה מעמודי במבוק וכפות תמרי קוקוסים. המסאז'יסט הוא קוסם מקומי, שעזב את צרפת לפני יותר מארבעים שנה ומאז לא חזרה כף רגלו לדרוך במערב.
הסבתא צעדה באומץ רב למרכז הבמה, טיפסה על שתי מדרגות קטנות נשכבה ומלמלה שהיא סומכת עלינו שיהיה בסדר. עזבנו אותה שם, ונסענו לדרכנו. חמש דקות אחר כך נפתחו ארובות השמים, וגשם מונסוני כבד הציף את כל האזור. האופנוע דהר בחיפוש אחר מקום מסתור ואנחנו חייכנו. הסבתא שלנו, שתמיד ברחה ממזג האוויר, מקבלת טיפול מפנק, בג'ונגל הודי, בסוף העולם, בתוך פירמידת עלים, שמסביבה רק טווסים.