את שגרת החיים השקטה בכפר ההודי, הפריעה יום אחד הודעת SMS קצרה מהסבתא: "עברה חצי שנה, נמאס לי, קניתי כרטיס, מגיעה בעוד שבוע!". הפרות בחוץ הימהמו בעצבנות והציפורים חדלו מלצייץ, כאילו ידעו כולם, שהגעתה של סבתא תעמיד אותנו בפני קפיצת מדרגה בורגנית, שלאחריה לא תהיה דרך חזרה.
זה לא שהסבתא הזו לא אוהבת זו?לו?ת, מסעדות מקומיות ומפגשים אותנטיים. היא אפילו תשמח לבקר בכפר, אבל הכול מתוך הנחה שקיים באזור מקלט מערבי נינוח ושליו, אליו ניתן לחזור בכל רגע שהקרנבל ההודי עולה על גדותיו.
אמנם, לפני הנסיעה התפארנו בפניה על חדרי האירוח היוקרתיים של אורוויל, על הבריכה המפוארת ועל גבינות צרפתיות במחירים הודים, אבל עכשיו, במינימום הכפרי חשנו מאוימים מהצורך ללוות נסיכה מערבית מסוקרנת בין בתי תענוגות מקומיים.
אחרי יומיים הגיע מסרון נוסף: "רק תדאגו שבחדר שלי יהיו שירותים ומקלחת עם מים חמים, אני כבר אסתגל לשאר". כמובן, אם יש משהו שאינו זורם בהודו, זה המים החמים, ומחירו של חדר שיכול לאפשר לוקסוס שכזה, יכול להגיע גם ליותר מעשרה יורו ליום.
האמת, היה בזה משהו מגרה, לחשוב שאפשר כך סתם בהחלטה מיידית, בלי כל העלאה במשכורת, לנטוש את המינימליזם של הטבע ולהפוך לנהנתנים קולוניאליסטים בבית מלון מצועצע. למשפחה המאמצת שלנו בכפר ההודי הסברנו, שהסבתא פשוט לא יכולה לגור במקום שיש בו חור ולא אסלה.
סבתא בוכה
מועד ההגעה הלך והתקרב, לילה לפני היום הגדול הגיע ה-sms האחרון: "אני מפחדת... ההודים נראים לי כל כך שונים, ומה יהיה עם ההיגיינה?". המסר הובן, ולמחרת לפנות בוקר, במקום באוטובוס מקומי, יצאתי עם מונית פרטית וממוזגת לנסיעה של ארבע שעות להביא את הסבתא. היעד הראשון אחרי שדה התעופה, היה קניון הודי, מפואר ומלוקק בצבעי אפור-ורוד-ולבן, לריכוך הנחיתה. קצת שופינג מותגים של זיופים מקומיים, והמשכנו הלאה, יוצאים מהעיר הסואנת ודוהרים במישורים ההודים, בין חופים, עצי קוקוסים, נהרות וג'ונגלים לכיוון אורוויל, אותה קומונה בינלאומית בה התארחנו פעם.
בדרך עברנו בכפר כדי לאסוף את שאר המשפחה מהכפר, בחוץ עמדו גברים בגופיות, ונשים בסארי מלוכלכים: "מקסים" אמרה הסבתא, "זה נראה בדיוק כמו מעברה בשנות החמישים".
המשכנו לתוך היער, נסיעה של עשרים דקות על כביש כורכר משובש והגענו. טווסים, גינות זן, ואגם של דגי נוי קידם את פנינו, בחרנו במלון הכי מפוצץ שהכרנו באזור, חדר אוכל מרווח עם מלצרים, חדרים עם שירותי-אסלה, מרפסות אישיות וכיסאות נוח מעץ על המרפסות. בחצר חיכה לנו נהג עם מונית שעמדה כל היום לשירותנו בעלות של יורו לשעה. לרוב, שלושה ימי אופניים מספיקים כדי לראות את האזור, אנחנו עשינו זאת עם המונית בשעתיים.
הבטן זזה
או.קי. סטופ. זה לא אנחנו, ולא מתאים לנו להרגיש כמו חבורת תרנגולות מזהב שסגורות באקווריום ונמנעות מכל מגע עם האוכלוסייה, העפר והעשן שבסביבה. החלטנו על משימה סודית חדשה - להפוך את הסבתא לסוג של ג'יימס בונד מקומי, שמסוגל להכל. אבל איך לעזאזל עושים את זה?
הרוחות נשבו לטובתנו. לקראת הערב, בישרה הסבתא שהקיבה שלה משדרת מסרים סותרים ונראה לה שמשהו זז אצלה בתוך הבטן. חוץ מזה גם חווינו הפסקת חשמל הודית למהדרין סבתא נכנסה למקלחת, ואז בבת אחת כבה האור, הדוד, המנורות היפות שבחדר והאזור כולו שקע בחשיכה. ישבנו עם סבתא בוכייה ולאור נרות ניסינו להסביר: "נראה שהתפאורה כאן לא עוזרת... אוכל טוב זה רק טרי מדוכנים ברחוב... והמונית מיותרת... מה אכפת לך... כבר הגעת עד לפה... תנסי קצת אחרת. תשתחררי כמו שאומרים בהודית, זו ההזדמנות להבין על מה דיברו ההודים הקדמונים כשהציעו לנו, לפחות לתקופה, לוותר על כל ההרגלים הישנים ולראות האם סוף העולם מגיע, או שאולי אנחנו יכולים להשתנות".
אותם קדמונים לא תיארו לעצמם שיבוא יום וסבתות מהמערב, יתרוצצו באוטובוסים מקומיים וישנו בחדרים קטנים על הרצפה. כמו כמעט בודהות אמיתיות, רק בהבדל קטן ויחיד, מתחת לבגדים הזרוקים, בתוך חגורת הכסף, ימתינו בסבלנות כרטיס הטיסה חזרה הביתה ותעודת ביטוח-חו"ל. שני מושגים מערביים שאף בודהה לא חלם עליהם מעולם, אבל לסבתא שלנו הם יכולים לאפשר כנראה קצת ביטחון לשחק עם החיים, ובכלל, לקחת כמה הימורים.