בית זה דבר זמני

בדרך לארמון המהרג'ה

ירון שוורץ התייאש מהמינימליזם וחוזר לציוויליזציה בהדרגה, דרך מגורים בכפר הודי קטן עם מארחים מקומיים. בית זה דבר זמני - פרק 6

ירון שוורץ

איך חוזרים מהטבע לציוויליזציה? כל בר דעת יסכים שכדאי לעשות את זה בהדרגה ולא לעבור מיד מצריף במבוק ביער, לארמון המהרג'ה. לפיכך, כדי לא להתמוטט מעודף חומרנות, החלטנו שבשלב הראשון נעבור לכפר הודי קטן, על שפת הים, בחברת מקומיים. בעל הבית הבטיח לנו חדר פשוט עם כל מה שצריכה משפחה מערבית. היה בו למשל חשמל אמיתי שמחווט דרך הקירות, מה שאיפשר להדליק מנורה וליהנות ממקרר, אותם לא ראינו מזה זמן רב. במקום משאבת מים, הוצב באחד מקירות החדר כיור, ולידו מאחורי דלת קטנה, היו השירותים.

לא תיארתי לעצמי שאפשר להתרגש כל כך מקיומם של בתי שימוש, אחרי שבקומונת הטבע, קירות שירותי הקומפוסט היו בגובה שני מטר, עשויים מעלים וללא תקרה וכל מי שעבר בסביבה, יכול היה ליהנות מסימפונית הקולות הטבעית של המבקרים במקום. עכשיו הם היו כאן, שלנו בלבד, בלי קומפוסט, בלי הפרדה בין מוצק לנוזל, ופרטיים, סגורים בגג ובקירות בוץ אמיתיים.

טיפול ללא כאב

הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

לכתבה המלאה

באסטה במרכז הכפר

המשפחה ההודית השתכנה בחדר הסמוך לנו. החדר שלהם היה באמת קטן וכמעט ריק, קירותיו מאבנים ובוץ, התקרה מכפות דקלים. למרות שבחדר זה התגוררו באופן רשמי, אמא, אבא ועוד שלושה ילדים, לא היו בחדר מיטות או שולחנות וכמובן גם לא ארון בגדים. בלילה בני המשפחה ישנו על מזרונים ועם בוקר הם נאספו לערמה שהייתה בעצם הספה. על הקיר ממול עמדה שידה קטנה עם טלוויזיה 14 אינץ' שחור-לבן.

בין החדר שלנו לשלהם, חיברה חצר חול קטנטונת, בצדה עמד מקדש קטן ובמרכזה הייתה מדורה קבועה ועליה סיר חצי שרוף. למרות המינימליזם, אשת הבית ידעה להוציא מסיר הפלאים מטעמים שהיום מעוררים געגועים. בבוקר הוגשו כופתאות אורז מאודות עם ציר דגים או ציר קוקוס חריף מתקתק. בצהריים - תבשיל עדשים עם ירקות והרבה חריף ובערב דגים טריים בתיבולים חזקים, שלשונו של אדם מן המערב לעולם לא תוכל להתרגל אליהם. במקום מתוקים, זללנו אגוזי קוקוס טריים שבעל הבית במיומנות של שד, קטף מהעצים.

וכך, עדיין חיינו בטבע, אבל על חוף הים ובתוך בית שהיה כמו משק אוטרקי קטן עם מטע ומרעה. חמש פרות, באפולו ושלוש עיזים, היוו את הבסיס הכלכלי של המשפחה. בנוסף לחלב, החיות היו בהריון כל הזמן וכל המלטה הניבה מזומנים. אנחנו עזרנו בחליבה, בהאכלה ובאיסוף הגללים, עמם שפצו את הקירות, הבעירו מדורות ואפילו מכרו אותם בדוכן במרכז הכפר.

ארמון ברמת השרון

ערב אחד, הגיע לטלוויזיה הקטנה תוסף, מכשיר VCD שהיה נפוץ במזרח שנים עוד לפני שהיה במערב די-וי-די. וכך באנגלית קלוקלת התגלגלה לה שיחה, על איפה זה ישראל (לא ליד גרמניה) ובאיזה מן בתים גרים שם מעבר לים? אז סיפרנו בחצי חיוך שאפשר לצפות בסרטון מהארץ שצילמנו לפני הנסיעה. ההודים ביקשו להציץ, וכך ישבנו, משפחה ישראלית לצד משפחה הודית בסלון, שהיה למעשה קיטון, וצפינו בביקור האחרון אצל סבא וסבתא, בדירת פרברים ממוצעת באזור השרון.

ההודים היו ה-מו-מי-ם. זו לא הייתה דירה בשרון, זה היה ארמון. ארבע חדרים, קירות לבנים, מכשירי חשמל, טלוויזיה ומקרר, שיש במטבח (!) מיקרוגל, ושולחן אוכל גדול. והאנשים, לא צרובי שמש ושדופים, אלא רווי שומן וקלוריות, ממש כאלה כמו שרואים בסרטים.

מה אתם עושים כאן? שאלו ההודים בתדהמה. מה יש לכם לחפש בשממה ובעוני? לך תסביר להם, ישראל, מלחמה, צבא, אבטלה. לך תסביר להודי כפרי בסוף העולם שאתה אף פעם לא מרוצה ממה שיש לך. ולך תסביר לעצמך למה עד שאין לך, אתה לא יכול להבין כמה יש לך באמת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully