מצטרפים לחודש ניסיון

המיקום כזכור: דרום-דרום הודו, במדינת 'ט?מ?יל נ?אדו?' בעיר או?רו?ויל. האם יש מקום שהוא רחוק יותר מסוף העולם שמאלה? הכפר שהפך לשלנו באופן זמני, הממוקם בקצה דרך עפר, שיורדת מן הכביש הראשי, הוא הודי קטן וישן, עם בתי בוץ נמוכים ופשוטים, ריקים מחפצים, שמשמשים כמחבוא מפני הגשם וזהו.

הדרך חוצה את מרכז הכפר, וממשיכה הלאה, מחוצה לו, היישר אל תוך שממה של אדמות בור. פה ושם עץ או אנטנה ובאופק, כמעט 360 מעלות של שטחים פתוחים. האינסופיות של המישורים ההודים מזמינה אותך להיעלם, בלי שאי פעם יהיה ניתן למצוא אותך. ובתוך כל השממה הזו, בפינה הנידחת ביותר של היבשת, שכנה הקומונה החדשה שלנו.

את המקום מאכלסת חבורה מדהימה של אנשים, שחיה בצורה שלא דומה לשום דבר שחווינו קודם. אבל התנאים בסיסיים ומטה. החשמל מועט, אין מים זורמים והלינה היא על מיטות חבלים, שמפוזרות בין העצים. המגורים לא עולים כסף, אבל חייבים לעבוד, לפחות ארבע שעות בשמש ההודית, לסחוב אבנים, לחפור תעלות וברכות ולבשל. בנוסף, ההצטרפות היא התחייבות, לפחות לחודש, אבל אנחנו הרי תמיד מוכנים לבדוק את גבולות הניתוק מהציוויליזציה והאנושות.

קיבלנו את ספר ההוראות לאורחים: במקום אסורה הפגיעה בכל חי, ולכן אסור להכניס כל סוג של אוכל מבחוץ שעבר עיבוד, או שלצורך הפקתו נעשה ניצול של בעלי חיים, כלומר אסורים לא רק הבשר, אלא גם החלב, החמאה ואפילו הדבש. בנוסף, מחזור המים מחייב אותנו לוותר על סבונים ושמפו, כדי לא לזהם את מי התהום. סעיף אחרון דן בסוגיית הילדים שגרים במקום. הם לא נמצאים במסגרת חינוך ספציפית, אלא גדלים לצד ההורים ומקבלים עבודות לביצוע לפי יכולתם, אנחנו המבוגרים היינו צריכים להבטיח שלא נאתגר אותם במשחקי תחרות, לא נבחן את ידיעותיהם לגבי הלכותיו של העולם, ובעיקר שפשוט נעזוב אותם בשקט ולא נכניס להם שטויות לראש.

אחרי שחתמנו, לקחו אותנו לסיבוב בקומונה הירוקה באופן יחסי, עם שבילים קטנים שיצרו ריבועי הליכה וביניהם בורות עמוקים לאגירת מים, עליהם צועדים בשיווי משקל עד שמגיעים למטבח וחדר האוכל. המבנה הזה, כמו גם הארבע האחרים במקום, נבנה על עגלת גלגלים ובמקרה הצורך, אפשר לחברו לטרקטור ולהעתיק את מקומו. ללא קירות, רק שתי פאות של סכך מהגג ומחצלות ישיבה.

כשהגענו לשירותים, הבנו שההוראות עוד יותר מדויקות וקפדניות מאלו שמופיעות בספר לאורחים. מבני הנוחיות כללו שלושה צריפי עץ, שכל אחד מהם משמש כתא פרטי. בכל תא שני חורים. באחד - מקום להטלת שתן, שמתועל היישר להשקיית קני סוף, שעוצרים את הדרדרות אדמה במקרה של שיטפונות. החור השני – מיועד למספר 2. הצואה נאספת להר גדול, עליו מפזרים נסורת ועלים וממתינים עד שיהפוך לקומפוסט, בעזרתו מדשנים את העצים הרבים שהקומונה שותלת.

חוץ מזה, השימוש בקונדומים, טמפונים, חיתולים, סיגריות ושאר אביזרים בלתי מתכלים אינו מקובל והנוכחים התבקשו להשאירם מחוץ לתחום.

חיי הקומפוסט החדשים שלנו התחילו. בחודש הראשון היינו עדים לאקסטזה של אלטרנטיבה רוחניקית-אקולוגית. במקום התקיים קורס ויפסאנה ארוך מהרגיל, כאשר המשתתפים עבדו בבוקר, בלי לדבר, ומהצהריים ישבו בשתיקה עד חצות. במקביל אליהם, קבעה לעצמה קבוצה אחרת 21 יום של צום מיצים, שתיית שתן, וחוקנים. היינו בשיא, בפסגה. שחינו כל יום בבריכת בוץ, רקדנו בטבע, הכנו ארוחות בוקר למאה איש, נגמלנו ממתוקים, מכסף, מעבודה, מרצון אישי, מתשוקות, מהטלפון, מהאופנוע.

ואז, נפלנו.

עבודת האדמה איבדה את קסמה, בבת אחת נמאס לנו מהכול, החול בתוך האוכל, היעדר השמפו, הסבון, התבלינים, המלוחים, המתוקים. רצינו כסף, כח, אגו, פרטיות, רצינו לחזור למציאות. הם ניסו לשכנע אותנו, אמרו שזה זמני, תמיד זה ככה, בהתחלה מתלהבים, אחר כך, מתרגלים ואז משתעממים וחוזר חלילה. זה חלק מההתנגדות של המיינד, אבל אם נתגבר עליה נגיע למחוזות תודעתיים חדשים, עלינו להמתין, לחכות וייעלמו לנו כל התשוקות.

זה לא אתם, אמרנו, זה אנחנו. מי רוצה לוותר על התשוקות, ומה רע בכמה קירות, ומחשב ודי.וי.די., מה רע בלחיות, לעבוד ולהרוויח כסף כמו כולם. בקומונה אמרו שנפל לנו האסימון, אבל בכיוון הלא נכון. חומרנות ונהנתנות - IN, סגפנות וותרנות – OUT. מי בכלל אמר שזה בריא כל הזמן להימנע מהתשוקות, מי בכלל קבע שזה רוחני להיות ללא מטרות, כמו עלה נידף ברוח שרק מנסה להתקיים ולא יותר, מי קבע שבשביל להתפתח צריך לוותר.

בפעם הראשונה, מזה הרבה זמן, הרגשנו קרן אור אמיתית מפציעה בנפשנו. פתאום נפלה ההבנה, הדרך לאמת, חייבת להיות הדרך שלנו ולא דרכו של אף אחד אחר.