משחקים בבוץ

אחרי שמלחמת לבנון השנייה הפכה אותנו לגליליים נטולי פרנסה, נפלה ההחלטה למכור את המעט שהיה לנו, לארוז את מה שנשאר ולעבור לגור בדרום-דרום הודו, במדינת 'ט?מ?יל נ?אדו?' בעיר או?רו?ויל, שם חיה קבוצה של מספר קהילות, שמתנסות בחיי-טבע מודרניים.

אמנם הקונוטציה הראשונה שמותירה אחריה המחשבה על חיי טבע, היא פסטורליות, רוחניות ואיכות חיים, במקביל היא מעלה את השאלה האם באמת אפשר לגור בטבע. מה זה אומר, איפה ישנים, על האדמה, על מחצלות קש? מה עם החיות, עד כמה אפשר אנחנו יכולים לתת לטבע להיכנס לתוך החיים של הבן-אדם?

התשובות לשאלות עוד עמדו לפנינו. כשנחתנו בצ'נאי גילינו עיר כאילו מודרנית, עם הרבה מכוניות מערביות, אפילו ג'יפים וכאוס בלתי נסבל. 35 מעלות במסגרת של מאה אחוז לחות וזיהום אוויר שאין כמותו - עבור שמונה מיליון הודים שחיים שם, כנראה שגם זה נחשב סוג של טבע. אבל כשרק יוצאים מהעיר ההמולה שוככת. הכבישים של דרום-דרום הודו התגלו כשקטים, מידי פעם פרה או באפולו והרבה שטחים ריקים. מצד אחד של הכביש נפרשים אגמי מלח ונהרות ומצד שני מפרץ בנגל שלחופיו ג'ונגלים של עצי קוקוס. בפעם אחרונה שביקרנו כאן, זה היה שבוע לפני הצונאמי האכזרי שתקף חלק גדול מהחוף המזרחי של הודו ושינה למיליוני בני אדם את החיים. אבל היום שנתיים אחרי, אלא נראה כל זכר. שוב אותו כפר, אותה מכולת, אותו חייט, אותו ספר וכרגיל, ההתרחשות של עגלות שוורים, פועלים מפזרים ערמות חציר, כפריים מחייכים, עשרות ילדים ואנחנו.

המגורים הקונבציונליים באזור, הם בקתות בוץ קטנות מכוסות בפח או בכפות תמרים. בעיר אורוויל שיכללו את המבנה ויצרו את ה'קפסולה'. קפסולה היא מחומש, משושה או מתומן עשוי כולו כפות תמרים וקליפות עצים. כל אחת מצלעות המבנה ניתנת להזזה, כך שתוכל לנשוב רוח בפנים. הקפסולה ממוקמת גבוה מעל הקרקע, כמו קומה שנייה של בית על עמודים. ישנן קפסולות מודרניות עם מחיצות פנימיות וחדרים, ישנן כאלו שבנויות בצמרת עץ וישנן פשוטות שניצבות על עמודי אבן. במקרה של שריפה, מבנים פשוטים אלו יכולים להיעלם לחלוטין תוך חצי דקה.

אנחנו בחרנו באחת קטנה, לא יותר מ-4 מ"ר, שהיא למעשה הקומה השנייה של מטבח פתוח. נשמע צר וקטן למשפחה, אבל למעשה חלשנו על ארבעה דונם, שכללו גם מבנה שירותים, מרחב גדול להתרוצצות, קולטנים לאנרגיה סולרית ומשאבת מים המופעלת על בסיס טורבינת רוח. בין כל אלו, אין כבישים או מדרכות, אלא רק מרחבים של אדמה אדומה. השכם בבוקר יורדים בסולם למטבח, ופוגשים סוס לועס גזר ומתחתיו שתי תרנגולות וכמה צפרדעים שמחסלות את שאריות ארוחת הלילה שלנו.

לצד האיכויות הללו, היו כמובן מגרעות. 40 שנה של חמסינים הודים לא הצליחו להמיס את הקרירות האירופאית, מה שהקשה על משפחת סחבקים מישראל להשתלב, להיכנס למעגל העבודה, ולגדל ילד. החיים כאן הם כמעט בטבע והקרבה הזו לא פשוטה. מתקפות גשמי המונסון, חודש שלם של לפחות 90 מילימטר גשם כל יום, יכולים להפוך את הקפסולה לאי לח בתוך ים של בוץ אדום וטובעני. האנרגיה הסולרית שמחזיקה אותנו פוסקת מלפעול לאחר שני ימי עננים ללא שמש ואז החיים קצת נעצרים. כשהגשם פוסק, מתחילות להגיע החיות, הנחשים, העקרבים, היתושים ואיתם גם המחלות.

הרקמה הפיזיולוגית הצברית-ים-תיכונית עוברת תהליך הסתגלות מפרך למזג האוויר של הפפאיה: פטריות עגולות על העור, דלקות שסוגרות את אחת מהעיניים לפחות לשבוע, אבעבועות רוח (פתאום זה חוזר) ושריטות פשוטות שהופכות לזיהומים. והמפחידה מכל – הצ?'יקו?נ?גו?נ?י?ה, מחלה מקומית, שמועברת על ידי יתושים ומשאירה את הקורבנות עם חודש של חום גבוה וכאבי פרקים שיכולים להימשך עוד מספר חודשים.

ולמרות כל זאת הם פה, כבר כמעט 40 שנה, אנשי הקהילה הבין-לאומית של אורוויל, שמחפשים בעקשנות פתרון לחיי שיתוף והרמוניה בין בני האדם ובינם לבין הטבע. בשנים שחלפו נשתלו כאן יותר משני מיליון עצים שמורידים את הטמפרטורה האזורית לפחות בשמונה מעלות. בנוסף, נמצאו דרכים לייצר ולשמור באמצעים מקומיים וזולים ירקות, פירות, יוגורט, גבינות צרפתיות ואפילו טונה ואצות. הכל אורגני. חלק מהגידולים הם זני צמחים עתיקים הנשמרים על ידי אקולוגיסטים שחרדים מפני המהפכה החלקאית-תעשייתית-שיבוטית שתוקפת את העולם.

למרות הקשיים ובגלל האיכויות שמעמידים החיים בטבע, כנראה שעבור מבולבלי קטיושות ואזעקות מישראל, הבחירה בחיים פשוטים, ללא מטרה ברורה בפניה שמאלה של סוף העולם, יחפים, בבוץ אדום, היתה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות באותו רגע.