כל מיתוס או אגדה, קשורים לדבר שהיה ואיננו עוד. כזה היה הצריף הראשון שגרנו בו בהרי ההימלאיה. באופן עקרוני יש בי התנגדות לכל צורת מחייה שהיא מחוץ להגנתם של ארבע קירות. לא אוהלים, לא כיפות גיאודזיות וכמובן שלא צריפים. בכלל, אף פעם לא אהבתי לגור בטבע, מבחינתי האזור הזה מיועד רק לחיות, אפילו בלילה של אוהל ומדורה הרגשתי פגיע מידי.
כשהגענו לפנות בוקר לאחד הכפרים הקטנים שבעמקי ההימלאיה ההודית, חיפשנו מקום להתאכסן בו, הבטנו סביב וראינו שני בתים נמוכים שעליהם תלויים שלטים המזמינים אורחים. אבל במעלה ההר בין העצים, ללא שביל גישה נראה לעין, עמדו שלושה צריפים מקרטעים. לאחד היו חלונות ענק לנוף. תחושת ההתנגדות עלתה מייד, לגור בתוך יער-על הר-בצריף?
הגברת ביקשה שרק נעלה לראות, אתם יודעים איך זה. התחלנו לטפס. חושך, קרני זריחה ראשונות ואנחנו צועדים בתוך עשב רטוב, כמעט קפוא, נאחזים בצמחים, בענפים ומושכים את עצמנו קדימה. אחרי עשרים דקות של טיפוס אינטנסיבי ראינו את הצריפים שהיו עשויים מלוחות פח, עץ ופיברגלס שנשזרו בארעיות.
רציתי להתנגד ולחזור מיד למטה, אבל השמש עלתה בעצלתיים וחשפה לפנינו את המקום אליו הגענו. הצריפים עמדו בתוך סבך עצים ולפניהם נפרשה קרחת יער פצפונת שנשקה למדרון ההר. במרכזה היתה רחבת בטון מרובעת, עליה עמדו שלושה כסאות פלסטיק הודיים, ולצדה כתם שחור של מדורה. שעות הבוקר המוקדמות מבטיחות כמעט תמיד רגעי צפייה נדירים בפסגות שמסביב, והן אכן נחשפו אחת, אחת, שילוב מטמטם ביופיו של שחור בזלת ולבן שלג. מתחת לפסגות, ממש מולנו, השתרע רכס נוסף וירוק שנוקד בציפורים דורסות ובמפל גדול שהפך עם נפילתו לנחל שהתחבר לנהר שבעמק.
היינו בערפל. לפתע הגיע בעל הבית: "ו?ול?קו?ם, ק?אמ?ינ?ג מ?י פ?ל?ייס, ס?י מ?י רו?ם פ?ל?יז". גודלו של צריף האירוח עצמו היה לא יותר מעשרה מטרים. עיצוב הפנים היה כזה: לוח עץ בסיסי חובר לגזע עץ ענק, עליו יצקו בטון בצורה של שתי במות מדורגות. האחת, מעין מבואה, והשנייה היותר נמוכה הייתה היכל השינה. הגג היה עשוי מפח, הקירות מעץ וצבועים באדום וצהוב. החזית היתה עשויה חלונות פיברגלס שקופים וענקיים, שכל נוף היער, המפל והעמק נשקף מהם.
בצריף השני היה גז לבישול, ובצריף השלישי אסלה, שמתחתיה היה חפור באדמה בור ספיגה. בשביל מים צריך היה לגשת עם דלי לנביעת מעיין קרובה, לאגור ואז לחזור לצריף המטבח לחמם אותם בסיר על אש פתיליה, לחזור לשירותים ולעשות מה שצריך. נשמע מוגזם? קצת גמגמתי, אבל החלטתנו להישאר, לפחות לכמה לילות. גם אם רצינו לא יכולנו לזוז משם, כל יום ירד גשם. חשבנו שבתוך הצריף נהיה מוגנים, אך בין משטחי הפח שהיוו את הגג נזלו טיפות ויצרו שלולית גדולה במבואת הכניסה, כשהראנו אותה לבעל-בית הוא חייך ואמר, כמסיר דאגה מליבנו: "מו??נ?סו?ן פ?ינ?יש, נ?או?, או?נ?ל?י ר?יי?נ?ינ?ג".
שאכטה וגתה
בניגוד אלי, צמחוני, שמרני, איש משפחה שמכבד את הטבע, אבל לא מתחבר אליו באינפוזיה. חי לידנו, ממש ביער, בלי צריף או מחסה, באבא הודי, שלגופו רק שמלה כתומה ובכיסיו באופן קבע, ערמות צמחי סוטול מגולגלות מהפסגות הסמוכות. לא ברור אם יש למילה הומלס משמעות בהודו, אבל לבאבא שלנו הבית לא היה חסר. הוא היה נווד קבע, ולא מזמן חזר משמונה שנים בהם הסתובב באירופה, במזרח התיכון ואפילו ביקר בישראל. בכל מדינה הסתובב, חי בחוץ ולמד את השפה. הבאבא הכיר שירים בהולנדית, צרפתית, רומנית, צ'כית וציטט טקסטים נוצרים וכתבים של גתה.
בין שאכטה לשאכטה הוא התפאר ביכולותיו הפאקיריות. במשך שנה כלוא בארגז חול סגור, בשנה אחרת עמד רק על רגל אחת, ושנה נוספת העביר ללא אוכל או שינה. כאשר הייתי הולך להביא מים מהמעיין, היה יושב הבאבא ומנסה לשכנע את זוגתי לבוא איתו למקדש בקרבת מקום, שם, כך אמר, הוא יראה לה אש שבוערת מזה חמש מאות שנה. מאחורי גבו היה אומר הבעל-בית: "פו??ר ב?אב?א, ס?מו?ק?ינ?ג, ד?ר?ינ?ק?ינ?ג א?נ?ד א?פ?ט?ר...טו?ק?ינ?ג-טו?ק?ינ?ג-טו?ק?ינ?ג".
חוץ מהבאבא, היו עוד כמה מבקרים קבועים. מוקדם בבוקר הגיעו עופות דורסים, נחתו על עץ סמוך וחיפשו שאריות אוכל מאתמול. אחר כך בעשר הגיעה להקה של עשרים קופים, חלקם ממש קטנים ותלויים על האימהותיהם. בצהריים הגיעו עיזים שבאו לרעות עשב ולפנות ערב הצטרפו אליהן שתי פרות.
לא עזבנו, פשוט התרגלנו לטבע, לשלולית ולבאבא. ופעם התפתינו, יצאנו לתקופה וכבר לא חזרנו. אבל יום אחד, בעמק אחר, פתאום פגשנו את הבעל-בית. מה שלום הצריף שאלנו והוא ענה: "פ??יפ?ו?ל ק?אמ?ינ?ג, ב?ר?יי?ק?ינ?ג-ב?ר?יי?ק?ינ?ג, נ?או?, ב?יג הו?ט?ל ב?יל?ד?ינ?ג".