בית זה דבר זמני

הפעם הראשונה שעזבנו את הקומונה הגלילית שלנו, הייתה קצת לפני תחילתה של המלחמה האחרונה. באחד מסופי השבוע של המלחמה החלטנו לחזור לביקור. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, צעדנו בשלווה מחוץ לגדר הישוב, במורד שביל העפר, ורק קולות הירי של הארטילריה הצה"לית, הפריעו את השקט המענג שעמד באוויר. המיקום: קרחת הר קטנה בלב המרחב הפתוח של הרי הגליל, בין מספר כפרים ערביים. אני, זוגתי ובני התכוונו להגיע למבנה בצורת כיפה גיאודזית, הידוע יותר בשם דו?ם, שם שכן גן הילדים של הקומונה.

הניסיון שלנו עם גן הילדים הגלילי הזה, היה למעשה הפעם הראשונה שבה ניסינו לוותר על חינוך ביתי, קשה אך מאתגר, למען התנסות במערכת חינוך, אומנם מאוד אלטרנטיבית, אבל עדיין כזו שבעיקרה אין ההורים שותפים או מצויים ליד הילד במשך שעות היום. שביל העפר הפך לירידה של ממש ובני פתח במרוצה פתאומית. בערך ליד עץ החרוב שסימן את מחצית הדרך, ראיתי אותו מאבד את האחיזה בקרקע ואת פרצופו פוגש מקרוב באבני השביל. קול קריאת המצוקה שנפלט מפי, הפר לרגע את הפיצוצים העמומים שנשמעו מסביבנו.

למרות שכינינו את עצמנו כחברים בקומונה, למעשה זו לא הייתה קומונה רגילה, במלא מובן המילה. לא חלקנו בינינו כסף או רכוש, גם לא היה לנו מטבח משותף. מה שאיחד בינינו היה הצורה בה הייתה בנויה השכונה שלנו. שתי שורות ארוכות, של מבני רכבות בני קומה אחת. כשכל ארבע יחידות, בנות שני חדרים, צמודות יחד ובין כל 'בלוק' שכזה הייתה פיסת דשא קטנה. בסך הכול כשלושים משפחות חיות יחד על צד קטן של גבעה בגליל. בשל צורת המגורים הייחודית הזו, הדבר העיקרי שחלקנו היה חיים משותפים.

כל התרחשות אנושית שהתהוותה בשכונה, הייתה מיד ידועה לכולנו. היינו חבורה של משפחות צעירות, בה הנשים נכנסת פחות או יותר באותו זמן להריון, יולדות, ואז יושבת ומניקות יחד בדשא המרכזי של השכונה, לצד חבורת גברים חולמניים שמנסים להאמין שאפשר לחיות כמעט ללא כסף ולמצוא סיפוק בחיי משפחה בלבד. החלומות האלה הביאו אותנו לאמונה שקהילה חזקה יכולה לספק את כל צרכיה בעצמה.

הרמתי את בני על הידיים וטיפסתי במאמץ בחזרה במעלה דרך העפר. הנפילה עוררה במוחי קולות רבים. החזק שבהם אמר לי שפרק נוסף בחיינו עומד להסתיים. המצב החברתי הרעוע של התקופה האחרונה בקומונה, חוסר הפרנסה, ההתנגדויות הרבות של היישוב המארח לרעיון הקומונה (שכונתה על ידם "הסלאמס של הגליל") ואולי אפילו כרסומים ראשונים של שעמום מעודף שלווה גלילית.

הקולות האלה היו תחילתן של 7 שנות נדודים בארץ ובעולם, של משפחה שתמיד חושבת שבית אחר במקום אחר אולי יהיה קצת יותר טוב.