הוא ניצב בודד במרכז הבמה הענקית באולם הגדול של מוזיאון ת"א. בדידותו היתה כל כך בולטת, שקשה היה שלא לשים לב אליו בארוע הענקת פרס אנדי לאמנויות עכשוויות לשנת 2008 (ע"ש אנדריאה ברונפמן ובמימון מר צ'ארלס ברונפמן). מבנה גופו מרובע, צבעו אפור כהה, הוא מרכיב עדשות וניצב סטטי, מנסה לקבר את עצמו ברצפת האולם.
אל תטעו, אף על פי שהתיאור יכול לבלבל, אינני מתכוון לאורח הפרס מר טרו קורוסאקי מיפן, שנכח על הבמה, תוך שהוא מרצה בפני קהל של כמה מאות אנשים (למרות שגם הוא בוודאי לא היה מתנגד לאיזה חראקירי קטן או לרצפת במה בולענית). אני מתכוון דווקא לפריט עיצובי חסר אופי, שבעזרתו הצלחנו לראות רק 'לפעמים' את הרצאתו של מר קורוסאקי המקרן!
הפרס אולי עכשווי, אבל לקורוסאקי אין מושג קלוש איך עובדת מצגת powerpoint ובטח שלא איך פועל מחשב. הסתבר שגם לבחורה הישראלית שעזרה לו לא היה הרבה מושג בתכונות מורכבות שכאלה. ביחד, הוסיפו שניהם כמה שקופיות למצגת וגם כמעט כיבו את המחשב לגמרי. האם מישהו מבין שוחרי העיצוב באולם, שאל פעם את עצמו איך זה שכל מעצב צעיר מעצב יותר מכיסא אחד לפחות, אבל אין ולו מעצב אחד שיעצב את המוצרים העכשוויים באמת, כמו מקרן נייד (שהיה חיוני בהרצאה), שפרס אנדי ניתן בדיוק להם (IPOD ו- IPHONE הם דוגמא טובה ויחידה כמעט). אז איך זה שכולנו משתמשים במחשב ובאביזריו הנלווים יותר מאשר בכיסא ובכל זאת יש מליוני כסאות מעוצבים ומחשב מעוצב אחד בלבד - של חברת אפל כמובן?
ואז, הציג קורוסאקי על המסך, את הפריט העיצובי העכשווי שזכה למחיר הגבוה ביותר בעולם במכירה פומבית- מיליון דולר שהלכו איך לא - לכיסא. לטענת קורוסאקי, על הכיסא היקר בעולם,Lockheed Lounge, עבד המעצב הנודע מארק ניוסון בביתו שבטוקיו, לאחר שהגיע מאוסטרליה חסר פרוטה בעקבות אהבתו. קורוסאקי, ידוע כאחד שמקדם מעצבים צעירים, כמו ניוסון וסטארק, בעיקר דרך חנות העיצוב העכשווית שפתח IDEE. מאוחר יותר קנה לו שם עולמי גם בזכות היותו המייסד והאוצר של ה- Tokyo Designers Block תערוכה בינלאומית שנתית לעיצוב עכשווי בטוקיו, שמקור ההשראה לה היה שבוע העיצוב בלונדון. התערוכה שנמשכת 5 ימים מתקיימת בכמאה מקומות שונים ברחבי העיר, חלקם נסתרים בבתי קפה, וגנים נחבאים, ומטרתה כפי שאמר קורוסאקי היא לעשות לאנשים כיף, לגרם להם להרהר על עיצוב ולהשפיע על החברה בטוקיו.
ונדמה לי שעיצוב טוב באמת יודע לשלב בין האושר האישי לאחריות החברתית. אז אם יש משהו שכדאי ללמד מהרצאתו המאכזבת והמשמימה של קורוסאקי, שלוותה במחדלים לוגיסטיים (כמו להדליק את האור כשמסתיימת המצגת, מבלי לתת למרצה לדבר במשך חמש דקות בחושך מוחלט), זה שתל אביב צריכה להרים 5 ימים כאלה של עיצוב צעיר וקליל ברחבי העיר. לא משהו כבד ומנותק מהעיר כמו תערוכת "ריהוטים" שהתקיימה בסוכות בגני התערוכה בת"א, אלא הפנינג אורבני שיגרום לאנשים להסתובב בכל העיר, לשתות אלכוהול ולרקוד. עיצוב בכיף. ארועי בתים פתוחים שהתקיימו כבר פעמיים מוכיחים שאנשים אוהבים עיצוב ואוהבים להסתובב בעיר. גם ההרצאה והפרס המוענק זו השנה השלישית שמשכו קהל רב מוכיחים שיש קהל לעיצוב, יש ביקוש, ועכשיו צריך רק לעמוד בהיצע. אז מי מרים את הכפפה?
ובאשר לזוכה בפרס אנדי לאמנויות עכשוויות לשנת 2008 קצת קשה להתייחס לעניין. לפני תחילת ההרצאה ציינו המארגנים שאסתר קנובל היא הזוכה, אבל אף אחד לא הציג אותה, קהל המשתתפים לא ראה אותה וגם לא ראינו עבודה כלשהי שבזכותה ניתן לה הפרס. הכל כהמשך לאווירת האלתור הכללית שבו התרחש הטקס.