בשעה שתיים עשרים וארבע החרידה את הרי ירושלים צעקה: "די, לי זה כבר הספיק!", שאג האיש בחולצת המשבצות, כובע רחב שוליים ותיק גב כחול בעודו מסתכל על התור הארוך שהשתרך לפני הבית הפתוח של משפחת אלוני במושבה הגרמנית. הוא החליף מבטים שנעו בין עצבנות היסטרית כלפי אשתו שגררה אותו ל"טיול סתווי בשבת", לבין ייאוש תהומי ומריר אל מול מאות האנשים שהקדימו אותו ועמדו ברחבה שלפני בית מספר 67 במפה. זו כבר היתה מקומטת מעצבים, קיפולים וחיפושים אינסופיים, בעוד על מפת העיר שבידו השניה החלו לנשר בטפטוף איטי אך קבוע אגלי זיעה כבדים של סוף הקיץ.
"אני כבר מחכה שעה וחצי", זרקה לעברו אשה שנראתה על סף התמוטטות או התייבשות, אך לא שכחה לרגע מתי הזמן הנכון לשפוך את השמן למדורה. היא לא הסכימה לאבד את התור וללכת למלא מים בדיוק עכשיו כשהמרחק בינה לבין דלת הכניסה החל להצטמצם במהירות בדקות האחרונות מ-28 מטר ל-26 וחצי מטר. למרות הקצב המהיר, רוב הסיכויים היו שתגיע לאזור דלת הכניסה לבית רק לאחר שלוש - השעה שבה נסגר הבית למבקרים. הייאוש עמד באוויר הרים צלול כיין, כשלפתע הגיע אדם מבוגר עם מצלמת וידאו דיגיטלית וחולצה לבנה, עליה היה כתוב "בתים מבפנים". הוא החל לדבר לאנשים שעמדו בסוף התור, שכלל מלבד האיש עם חולצת המשבצות עוד כמה עשרות רבות שהרגישו שהם כנראה לא במשבצת הנכונה.
מדבריו ומחולצתו היה ברור שהוא כנראה מהמארגנים, ומהטון המתנצל בקולו היה ברור שכל אלה שפנה אליהם יצטרכו לחזור לבתים הקטנים שלהם מבלי לזכות לראות את ביתה של משפחת אלוני.
חבל. מהתמונה שהתפרסמה בחוברת זה אכן נראה בית נעים וחביב. אך האם בשבילו שווה להפסיד שבת שקטה של רביצה בבית הפרטי שלך, אחרי חמין הגון מבלי להתדפק על ביתם של אחרים? זו כבר שאלה אחרת. שאלה שבוודאי ניקרה במוחו ובבטנו של איש המשבצות, כשהתברר שבשבת רחוב "עמק רפאים" במושבה הגרמנית בירושלים הוא אכן סוג של רחוב שומם בו מסתובבות מסעדות רפאים, שמפאת קדושת השבת כולן סגורות. על השתיים שכן היו פתוחות התגודדו כמות כזו של אנשים, שהיה נדמה שגם הן חלק ממסלול הבתים הפתוחים. אבו גוש פתאום נראתה קרובה מתמיד.
להיות בבתים של אחרים
ארועי "בתים מבפנים" שעברו השנה מתל אביב לירושלים לרגל חגיגות ה-40 לאיחוד העיר, היו מוצלחים כנראה הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. שוב התבררה העובדה הפשוטה, המפתיעה, החותכת - שיש לנו לאן ללכת. לביתם של אחרים. שוב מסתבר שכמו ארועי האמנות ההמוניים בשדרות, בהאנגרים ובחוצות, גם ארועי העיצוב הופכים לחביבי קהל. וכך לצד הכמות האדירה של האנשים היה מפתיעה לגלות גם איכות מגוונת של בתים, סיורים וארועים.
לצד ביתה של משפחת אלוני ועוד בתים פרטיים אחרים, התקיימו דיונים רעיוניים על שימור ובניה, פרויקטים בתהליך בניה ("גשר המיתרים", ימק"א), מלונות מפוארים (המלך דוד, אמריקן קולוני), מבני דת (ביה"כ הגדול בעולם של חסידות בעל"ז), סיורי אדריכלות נוף (בגיהנום), מוזיאונים, בית החולים למצורעים, בתי קברות, איצטדיון (טדי) ובסך הכל 84 מקומות. אבל נדמה לי שהמרתק מכולם היה בניין משרד החוץ.
הבניין היקר שזכה בפרסים ובהערכה רבה, אך אכלוסו עורר שביתות מתמשכות מצד עובדיו בגלל שאין בו חלונות פתוחים לאוויר צח, נבנה מכספי ציבור, אך שעריו נעולים בפני אותו ציבור במשך כל השנה. הפעם פתח הבניין את שעריו ל-3 סיורים בהדרכת האדריכל רנדי אפשטיין. הנרשמים לסיורים שהיו כרוכים בהרשמה מראש, קיבלו לאחר כשבוע הודעה אם עברו את הבדיקה הבטחונית.
לפיכך אני מניח שמבין כל המשתתפים בסיור, לא היו מי מבין תושבי העיר ששמם הפרטי מתחיל במוחמד או שהם גרים במזרחה. אלה כמובן נעדרו גם ממפת האירוע כולו והפכו לשקופים בחגיגות האיחוד יותר מתמיד. חבל, כי ארוע שכזה הוא מנוף לשלום. ביום שבו נכנס לביתו של בן דת מוחמד שלא ב"נוהל שכן", או שלא "דרך הקירות" (כמו שהתבטא פעם מפקד צה"ל בכיר על הדרך בה חיילינו עוברים מבית לבית בערים הפלסטיניות), ביום הזה נדע שהגיע השלום. האם בשנה הבאה נזכה לארוע דומה של בתים פתוחים באחת מהערים הקרובות לירושלים כמו בית לחם, רמאללה או אולי אפילו עזה?