הוא עמד בגרביים על שטיח לבן וחילק הוראות אחרונות לצוות מקימי מיצג הזכוכית, שמסמל את השקפתו על העיצוב העולמי העכשווי. שיגרו יוצ'ידה, אדריכל ומעצב, קיבל את פניי בחיוך נעים, אך מסויג, מלווה במתורגמנית.
לשאלתי הראשונה: מה הוא מעדיף, מבני אדריכלות או עיצוב פנים ורהיטים, הייתה תשובתו הקצרה מלווה בארשת של שעמום: "עיצוב פנים ועיצוב רהיטים". אך מרגע, שביקשתי ממנו לפרט ולהרחיב את תשובתו, כל יתר שאלותיי היו מיותרות.
שיגרו יוצ'ידה בן 63, חי את העיצוב מזה 41 שנים, כיוצר וכמורה. הוא לא תחום בגבולות יפן בלבד, וער להשפעה הדו-כיוונית בין יפן לעולם המערבי. על חלק מתוצאות השפעה זו יש לו מה לומר:
המאה ועשרים, לדעתו, הייתה עידן של התגברות על חולשות. על דגלו של הדור הייתה חרוטה סיסמהשל כוח שבאמצעותו תיבנה חברה חזקה. עוצמה זו יצרה סביבה קונסטרוקטיביות מוגבלת וחסרת חופש. פריטי עיצוב יומיומיים הפכו להיות תעשייתיים, וייצורם ההמוני נבע משכלתנות, המבוססת על יעילות.
מבנה החשיבה המודרנית הניע את העולם לחברה קפיטליסטית, שהערך החברתי העליון שלה הוא רדיפה ללא הגבלה אחרי רווח אישי. "למעשה אנחנו לא כל כך חזקים", הוא אומר, "אנחנו ארעיים, גחמנים, עדינים ושבריריים. העולם שלנו מנוהל בצורה שונה מהשכלתנות המודרנית".
מיצג ה"חולשה", המסמל את דעותיו של שיגרו יוצ'ידה, בא להראות את היפה והשקט המצוי בנו, שאותו אנו מגדירים לא אחת במשפטים שמאחוריהם מסתתרת התיאוריה כולה, כמו: "משהו קטן ומיוחד" או "משהו רך ולא מוגדר" מילים, שאי אפשר לומר על משהו גדול ומוצק.
במילה 'חולשה' יש יותר מפירוש מילולי. היא מעוררת אסוציאציה של רגשות, כמו הכבוד שאנו רוחשים לחילופי עונות השנה, ריחות המעוררים שברי זכרונות, מוזקה מהעבר החודרת לתת מודע, בחורה שקוע במחשבות בבית קפה בשעת בין ערביים, הקו הדק שבין לילה ליום, או בית עזוב ומט לנפול.
"חולשה זו תמצית האסתטיקה, שמניעה רגשות, הנובעים מאהבה, עצבות, בדידות ושבריריות. אנחנו לא צריכים לשמור את רגשותינו בתוך עצמנו, כי אנחנו לא כל כך חזקים".
בתום המונולוג הנרגש ביפנית בתרגום לאנגלית, הצגתי שאלה אחרונה: האם ה"חולשה", אותה אתה מחפש בעולם המערבי, מצויה אצל היפנים?
ותשובתו: "היא הייתה מצויה פעם".