וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זן ואמנות הגן

נעמה צור

27.8.2007 / 13:12

גן ישראלי ברוח הזן מזמן לנכנסים לתוכו חוויה אמיתית של התבוננות וריכוז, המובילים לשלוות נפש בג'ונגלהעירוני

הגענו ספקנים. "געגוע ליסודות היקום", "רגעים מדיטטיביים", "הד של דממה"... איך בדיוק ייקשרו צירופי המילים הרוחניים האלה, הלקוחים מתורת הזן, לגינה ישראלית? די היה בחצי שעה, כדי שנמצא עצמנו מתבוננים בעיון, דקות ארוכות, באותם גבעולי דשא, מגלים בתוכם גווני-גוונים, שמעולם לא הבחנו בהם קודם, ואז הבנו שזה עובד - זן עכשיו, בגן!

בעלי הגן יוצא הדופן, הנמצא באזור השרון, חיפשו מלכתחילה אדריכל, שיתכנן עבורם גן זן. אל "יבין-דודסון אדריכלים" הגיעו בזכות חלוק נחל אחד, שתמונה שלו פורסמה בכתבה ב"בנין ודיור". גלית יבין ונעם דודסון, בוגרי בצלאל בהצטיינות וזוכי "אות העיצוב", מתמחים בתכנון מבנים פרטיים, מבני ציבור ובתכנון נוף על פי עקרונות הזן, הזוכים אצלם לפרשנות מערבית מודרנית. לפני כמה שנים יצרו השניים סדרת חלוקי נחל, עליהם חרוטים חמשת יסודות החיים - אדמה, אש, מים, מתכת ועץ - שאכן באים לביטוי בגן השלם.

אדריכלות הנוף נעשתה במקביל להקמת הבית, שתיכנן האדריכל נורמן גולדברג, ושניהם - המבנה והגן - מהווים כאן יחידה אחת, מקום אחד, שהפנים והחוץ משלימים בו זה את זה. כדי לבחור ב"גן התבוננות" לגנך הפרטי, צריך להיות מסור לרוח הזן. ההתמסרות הזו, ההליכה עם הרעיון עד הסוף בלי "לעגל פינות" ניכרת מיד. "לאנשים שבאים לכאן לראשונה זה אולי 'מרגיש' ריק, אבל לנו זה מרגיש נקי", אומרת בעלת המקום. "זהו המטען שלנו, כאן אנחנו ממלאים את המצברים. במציאות היום-יומית החיצונית אין אפשרות לחיות את השקט הזה. כאן, יש לנו הזדמנות להתנתק מהיום-יום, לחוות שלווה".

את שטח החצץ הדק, הפרוש בחזית הקדמית, ויוצר הפרדה בין שביל הכניסה לבית לבין השביל המוביל אל הקליניקה של בעלת הבית, גורפים מדי יום. כך, בכל יום נוצרות בחצץ תנועות קו משתנות. ההשתנות הדקה הזו היא אחד ממאפייניו של גן ברוח הזן, המביא את השוהה בו להתבוננות אקטיבית, ומשם להקשבה, מודעות ושלווה - אליה שואפים, מסבירה האדריכלית יבין.

גילוי והסתרה

בין שביל הגישה לקליניקה לבין החלל הפרטי של המשפחה ישנה מחיצת זכוכית שקופה, המאפשרת צפייה, אך מונעת גישה ישירה. הפרדה יחסית זו, המגלה ומסתירה בה-בעת, גם היא אופיינית לגני התבוננות, ובאה לביטוי גם בחלקה האחורי של הגינה, שם ישנה גדר עץ, המסתירה מאחוריה מבט לאזור הקליניקה, מאפשרת הצצה דרך ומעל הכלונסאות, אך מעניקה פרטיות לחלל המשפחתי והטיפולי.

גם המבטים, שמאפשר הגן, קשורים לגילוי והסתרה: האזורים המרכזיים בו פתוחים, מישוריים וגלויים לגמרי. שהייה בהם מגלה את החצרות הפנימיות, היוצאות מחדרי הבית, ומאפשרות אינטימיות בהתאם לשימושן ולבסוף, מבטים מתוך הבית אל החוץ חושפים זוויות צרות אף יותר, חתכים של סלע או עץ בתוך החלל העיקרי והפתוח.

בחזית הקדמית, מישור דשא רחב, עליו מונח סלע בזלת גדול, הממקד את העין. דודסון אומר, כי הונח דווקא בזווית זו, "כדי לייצר דיאלוג בין מרכיבי הגן" - בשקע שעל פני הסלע נקווים מי גשם והשקייה, המושכים אליהם ציפורים, שבבואן מוסיפות חיים ושינויים למקום, וכך "לנוכחות האבן הדוממת יש לפתע פונקציה נוספת".

שביל הכניסה הרחב מרוצף בגרניט פורצלן, כמו הריצוף בתוך הבית. בחלקו האחרון הוא עובר בין שתי שורות עצי במבוק, השתולים במקביל לקירות התוחמים את אזור הכניסה. צילו של הבמבוק מתווסף לצל, שמטילים הקירות, המשתנה במשך שעות היממה. כיוון שמדובר במקום כל כך מינימליסטי מבחינת המצאי שבו, מסביר נעם דודסון, הצל (ואיתו האור כמובן) הופך לאחד ממשקפי השינויים המרכזיים בגן. החזית האחורית, גלויה ופתוחה גם היא, מורכבת משתי יחידות מוצלבות ומנוגדות, ין ויאנג, ששילובם יוצר הרמוניה חדשה - האנכית (היאנג) היא רחבה מרוצפת גרניט, היוצאת מהסלון, ומכפילה למעשה את שטחו.

רחבה זו נדמית כמרחפת מעל המפלס התחתון האופקי, ומתמשכת עד הקיר התוחם את המגרש. מתחתיה, ניצבת לה, היחידה האופקית השקטה (הין) - משטח של חצץ גרוס דק בצבע בהיר, אף הוא נגרף מדי יום. מישור דשא ירוק מלווה את החצץ, ומוסיף צבע למונוכרומיות של הגן.

בתוך שטח החצץ עצמו מונחים שלושה סלעי בזלת כהים, המושכים את העין מכל זווית, וכך משנים את סביבתם מבלי לנוע, ויוצרים הזדמנויות מבט חדשות. בזן, הגן הוא ייצוג של הטבע, החצץ מסמל את הים, מכיל את המחשבות, והסלעים שבתוכו - את ההרים - הקיים; הרוחניות לצד הפונקציונאליות עוברת כאן באופן אסתטי ופשוט, נזירי, אך גם מדויק ביותר.

לפני החזרה לג'ונגל

המינימליזם והפשטות של אדריכלות הנוף באים לביטוי לא רק בקו ובחומר, אלא גם בבחירת הצמחייה המצומצמת, שדומיננטיים בה בעיקר הדשא ושמונת זני הבמבוק. על הקיר התוחם את המגרש מטפס פיקוס ירוק כהה, ובאזור התחתון הסמוך לקליניקה - פינת צמחי תבלין וריח.

את האזור הזה מכנים יבין ודודסון "האזור הפתוח" - עיקרון זני נוסף, לפיו משאירים במקום שטח "לא מתוכנן", המאפשר הזדמנויות. בעוד שכל הגן תוכנן להפליא, אזור מקסים זה נוצר תוך כדי ביצוע ממש. מוביל אליו "נחל" יבש של חלוקים, ובתוכו סלע, ספסל צמוד לקיר ועץ דובדבן, המייצג כה יפה את חילופי העונות.

ישבנו בפינה המוצלת הזו ותהינו עד כמה הגן, שהמינימליזם (היוקרתי, יש לומר) כה דומיננטי בו, גן המשדר רוחניות, פשטות ונזיריות, מתאים לישראל? - "אנחנו מתכננים לאנשים, שרוצים הפוגה, שתטעין אותם לפני החזרה לג'ונגל של חיי היום-יום", אומרים האדריכלים, "הרצון בשלווה ושקט נפשי מתאימים לכל מקום, על אחת כמה וכמה לישראל. ובנוסף, צריך לזכור שלא רק יושבים ומתבוננים כאן: בגן הזה משחקים ילדים, עושים מנגל ומארחים חברים".

"נזיר הזן", מספרת יבין, "מאושר מהיכולת לבצע פעולה שלמה, להתרכז בה, ובה בלבד - כשהוא ישן הוא ישן; כשהוא אוכל הוא אוכל... וכשהוא גורף את הגן יוכל להבחין באגל טל זעיר של בוקר, בצל עלה שנשר, או במשב קל וחולף של הרוח; ההתרחשות העכשווית הזו (וגם אם היא עדינה וקלילה עד מאוד) - היא החשובה והמרכזית". עד כמה נכנסים למצב ההתבוננות הזה, עד כמה שוקעים בתוכו - זאת יכול כל אחד לבחור לעצמו, ולקחת חלק בחוויה המשמעותית שמאפשר הגן הזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully