האתגר של אדריכל בכל תכנון הוא חיפוש המקום, שבו התפיסה התכנונית והשפה האדריכלית שלו, מצטלבות עם רצונות הלקוח. משפחה דתית, רצתה בית באווירה שלווה ורגועה שתואמת את סגנון חייה. האדריכלית טולה עמיר הצטרפה לפרויקט בשלב השלד והתאימה עצמה לתכנון.
במקרה כזה האתגר מתעצם, אך, לדברי טולה עמיר: "התשתית האדריכלית הקיימת הייתה טובה, ואני רק הדגשתי, דרך ניואנסים בעיצוב הפנים, את האיכויות שבה". למרבה המזל, היה חיבור טוב בין עמיר למשפחה כבר מן ההתחלה, והתבסס על סוג של אמון ודינמיקה משותפת. עמיר אימצה את הקו הנקי והמאופק, שרצו בעלי הבית, והם נתנו לה יד חופשית ל"התפרע" מעט באלמנטים שישברו את האיפוק. השילוב היה מוצלח וניכר בכל חלל בבית.
עמיר נתנה לעולם הדת פרשנות מחודשת, פונקציונלית ובעיקר מהותית, כך שהבית עובר נפלא בין שבת ליום חול. צביון הבית, משרה אווירה קדושה, שנובעת מהגישה של עמיר לפרטיות ולהפרדה בכל קנה מידה תכנוני.
בין שקיפות וחומר
מבואת הכניסה, מכילה עושר של חומרים והתרחשויות ויוצרת סקרנות במימד הוורטיקלי לקראת המשך הבית. מימין, ארון עץ, שלמראית עין מחולק למגירות, אבל למעשה, נפתח בדלתות גדולות. משמאל, דלת הכניסה בעלת נוכחות, עשויה מברזל, שממסגר זכוכית, בחלקה חלבית ובחלקה שקופה, ומולה סבכת נירוסטה, שמרמזת בעדינות על גרם המדרגות מאחוריה.
התכנון על הגבול בין גלוי ונסתר, בין שקיפות וחומר, בין הפרדה ושיתוף, מופיע באפיזודות נוספות בבית ומקנה לחללים יכולת, שבתת מודע, מזכירה את דרכיה הנסתרות של הדת. הקירות שעוטפים את החלל הציבורי מושכים את העין בזכות העניין הרב בהם. עמיר תכננה אותם מתוך פרשנות שלה, למושג הדת, כך שהקירות ישתתפו בחוויית החלל, גם אם יישארו עירומים, ללא עומס דקורטיבי, פרט לעצמם.
הקיר בצמוד לחדר האוכל הוא ארון, לאורכו ולרוחבו, שטומן בחובו שימושים רבים, משתנה במראהו בין יום חול לשבת, ואיכותו טמונה בפרטיו המושלמים וברמת הגימור הגבוהה. בשגרת היום הוא משמש לאחסון במגירות ובארונות, ובארוחות השבת והחג, נפתחים משטחי העץ שחבויים בו, ומשמשים כמדפים לנרות השבת, לחלת השבת ולסמלי חג אחרים, בשבת ובחג הקיר לובש מראה דינמי ומרתק.
המנורה שמעל השולחן, עשויה ממשטח זכוכית מחורר, שבתוכו מוסתרים גופי התאורה, תלויה במקביל לשולחן האוכל, וכאשר פתוחים המשטחים שבקיר, מתגלה סוד החלל במשחק בין מישורים אופקיים, מקבילים זה לזה, בעומקים שונים, שהולמים את מלוא החדר. הקיר הארוך יותר, קיר התאורה, מלווה את חדר האוכל ואת חלל הסלון. הקיר תוכנן גם הוא מתוך פרשנות של עמיר למושגי חול ושבת, כך שיאפשר שינוי אווירה על ידי משחק בתאורה.
הקיר נבנה בניתוק מקיר השלד, כך שהתאורה שמוסתרת מאחוריו, מפיצה הילה של אור לכל הכיוונים, ומקנה לקיר מראה מרחף. שתי נישות אופקיות וצרות הן האלמנט היחיד שמקשט את הקיר, וניתן לשנות את אופי החלל על ידי שינוי התאורה, שנשלטת במתגים שונים. העניין נוצר בטקסטורה של רשתות הגבס צבועות בגוון בהיר, שמקנות מימד נוסף לקיר.
פרטיות מקסימלית בחלל ציבורי
החלון שפונה לשכן כוסה במסך בד לבן, עד שהצמחייה בחוץ תסתיר את החלל הפנימי. חדר המשפחה והסלון ממוקמים סביב חדר האוכל. בתפיסה התכנונית, הפרגולה והמדשאה ממשיכות את הסלון, והחצר המרוצפת היא המשך לחדר המשפחה. החצר נגלית כבר במבואת הכניסה דרך שני חלונות גדולים, שמפרידים אותה מהפנים.
הזכוכית מוכנסת בתוך הטיח בחיבור נקי וללא מסגור של פרופילים, ומתקיים קשר בלתי אמצעי בין הפנים לחוץ. החצר מרוהטת בשלוש ואזות מרשימות ופתוחה לשמיים, והאין שבה, מייחד אותה, אל מול מסת המבנה. מדפי העץ של הספריה בחדר המשפחה מחלקים את הנישה בקיר מקצה לקצה, וממשיכים את מוטיב הקו האופקי, של החלל הציבורי.
בחלל המטבח בעלת הבית ידעה בדיוק מה היא רוצה, ועמיר העבירה את הרצונות שלה לשפה ארכיטקטונית, שתמשיך את הקו המאופק של הבית. מוטיב התאורה חוזר בתקרה מונמכת, שמסתירה את גופי התאורה ורק מפיצה אור. התכנון לפרטי פרטים, ניכר בכך, שאפילו הבלגן מאורגן. דלת אחת, מוסתרת מהכניסה למטבח, היא מקום הכבוד לכל המגנטים והתמונות, שלרוב נפגוש על דלת המקרר. החלל הציבורי בבית מספק את אווירת המשפחתיות, ואפשר לעמיר לתכנן את עולם ההורים בהפרדה מעולם הילדים, כך שכל בני הבית ייהנו מפרטיות מקסימלית.
ניחוח מאופק
הכניסה לחדר ההורים אינה מיידית אלא עוברת דרך חלל נוסף מלווה בארון קיר גדול, שמוביל לחדר השינה. קיר התאורה מרשת הגבס, שלווה את החלל הציבורי, עולה קומה לחדר ההורים, וממשיך את הטקסטורה של החומר ואת נישות התאורה.
חדר האמבטיה מאפשר הפרדה חלקית בין אזור הכיורים לסביבת הרחצה. דלת זכוכית חלבית, בגבול שבין שקיפות וחומר, מפרידה בין האזורים, וכאשר היא סגורה נשאר רק רמז לאמבטיה ולקיר מחופה אריחים מלבניים לבנים. הטכניקה התכנונית, שחוזרת על עצמה במרחב הפרטי, היא אופן הכנסת הריהוט לתוך הקיר.
בתכנון רגיל נוצרת פינה במפגש בין הקירות, שאליה מצמידים את הריהוט. המצב שונה כאשר הקירות ניצבים זה לזה, ונפגשים בגומחה, שאליה מוכנס הריהוט. ראשית, מתווסף מקום אחסון לנישות ולמדפים בגומחה, ושנית, המפגש הפינתי בין קצה הרהיט לקיר, בשולחן לדוגמה, מתקיים בגומחה, מוסתר מהעין, והחלל נותר במראה נקי ואלגנטי, ולא מתגלה במלואו בכניסה לחדר. חשוב ביותר, שבסופו של יום, הבית יהווה את מקום המפלט, שבו נמצא מנוחה.
בעלת הבית מעידה, שגם בתחילתו של יום כולם קמים עם חיוך על הפנים לבית באווירה שקטה ורגועה עם ניחוח מאופק.
