פרקט בצבע "טימברלנד"

איך מתרגמים דירה בת ארבעה חדרים ברמת אביב ג' לשפה של לופט ניו יורקי

גילי אריאלי

הוא רצה דירת לופט בתל אביב, שיהיה בה ניחוח ניו- יורקי, שאפשר יהיה לצפות ממנה אל הים ושלא יהיו שכנים מולו. הוא רצה שלא יהיו בבית יותר מדי פריטים, אבל שתהיה בו אווירה מזמינה וביתית, שיהיה לו מספיק מרחב להתאמן בלימודי הנגינה, ושלכל אחד מילדיו הבאים לבקר אותו ב"יום האב", תהיה הפינה שלו ושירגישו בבית.

הדירה חייבת להיות פונקציונלית מאד, ויחד עם זאת אסתטית ויפה. למזלם של השניים, הדייר והאדריכלית, החיפוש אחר הדירה נעשה יחד, דבר שהווה ערך מוסף לשניהם וחסך התפשרויות על עיצוב הפנים והתכנון. לאחר חיפושים ממושכים נמצאה הדירה שהתאימה ביותר - ארבעה חדרים, ברמת אביב ג', בקומה גבוהה הצופה לים והבתים ממול נמוכים יותר ועינו של איש מהשכנים אינה חודרת לפרטיות החשובה כל כך. נותרה רק משאלה אחת: להפוך דירה תל אביבית ללופט ניו יורקי.

האדם הוא שיוצר אווירה סביבו בעצם אישיותו ובפריטים אותם הוא בוחר להקיף את עצמו. סובוטקה בחרה לעצב את הבית על פי סגנון הלבוש של בעליו. היה ברור שהשחור והלבן ישלטו בחלל, תוספות של עור הן הכרח וצבע הזמש הקלאסי של נעלי הטימברלנד יהיו הבסיס.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה

פרקט בסגנון עתיק של סיגר

סובוטקה הניחה את יתר חדרי הבית, והתמקדה באזור האירוח, שאותו היא החליטה להפוך ללופט ניו יורקי, ולו רק בתחושה. בשיחות רבות אותן ניהלו על הלופטים בניו יורק עלו מספר סממנים שיכולים לתת את התחושה המתאימה, כשהכותרת היא: חישול מאורגן.

האבנים החשופות, שבניו יורק הן חלק מהמבנה, תורגמו לאבני סיליקט לבנות, המחוברות ביניהן בטיט גס ובלתי מעובד. לרצפת הפרקט הניו יורקית המקורית והישנה נמצא פתרון על ידי פרקט בסגנון עתיק בגוון של סיגר איכותי (אותם מרבה הדייר לעשן).

את תחושת המרחב והאורך פתרה סובוטקה על ידי התמקדות בקווים אופקיים ה"רצים" לאורך כל אזור האירוח. החלון הגדול הצופה לים לא נחסם על ידי תריס, וילונות חצי שקופים מעבירים את האור גם כשהשמש שוקעת בים. שילוב של צבעי שחור ולבן ונגיעות קלות של חום שוקולד המרכך את השחור, מקנים את תחושת המרחב.

תאורה בסגנון ארט דקו

בכניסה לדירה קיר אבני סיליקט עם צוהרי אורך, שדרכם נשקפים פינת האוכל והסלון. מול הכניסה תמונת תחריט אורבאנית בשחור לבן, של הצייר יוני דנציגר, דווקא לא ניו- יורק אלא טוקיו. מול הסלון, המרוהט ברהיטי עור בצבע שוקולד מריר, ממוקם המטבח. אי שחור, הנמשך לכל אורכו, עוצב בכוונה בסגנון לא מודרני, כאילו היה שם מזמן, ורק נצבע מחדש.

הפריט היחיד ששובר את המשחק בין שחור ללבן ומקנה תחושה משפחתית, הוא שולחן האוכל, עליו לא היה הדייר מוכן לוותר, שולחן עגול מהמאה ה- 18 שנפתח בעת הצורך לשולחן אובלי, ומשלים את המראה הישר והמסיבי של האי. הצורה המעוגלת נבחרה כדי לתת לכל אלמנט בחלל נוכחות משלו ללא תחרות.

הגבולות בין המטבח, פינת האוכל והסלון לא מסומנים. גם צבעו של השטיח הנבחר הותאם לגוון הפרקט, כדי לא ליצור גבול מפריד בין החללים. את הקווים האופקיים של המדפים הקבועים לאורך הקיר חיזקה סובוטקה על ידי תאורת קסנונים, המדגישים את קווי האורך. תאורת האפלייט, שמקנה תחושה של גובה, בוקעת מגופי תאורה בסגנון ארט דקו, משנות העשרים, שדומים להם ניתן לראות בדירות ובמסעדות רבות בניו-יורק. גופי התאורה שבסלון נמצאים גם בחדר השינה ובאמבטיות.

תחושת גובה במסדרון נמוך

את המשחק בין קווים נקיים, שחור ולבן והימנעות מפריטים מיותרים ניתן לראות גם ביתר חלקי הדירה. במסדרון, שתקרתו הונמכה ליצירת חלל לכל גופי מיזוג האוויר הנדרשים, מוקם ארון החשמל. סובוטקה יצרה תחושת גובה גם במסדרון הנמוך על ידי ארון קיר בעל דלתות גבוהות מרצפה עד תקרה ללא ידיות, ומולו תאורת קיר נמוכה, המקרינה אור כלפי מעלה.

לאורך המסדרון ממוקמים שני חדרי הילדים שעיצובם טרם הסתיים. בחדרי השירות של האורחים, בהם אין חלון הפונה החוצה, נקבעו שני חלונות עגולים המחדירים אור ואוויר מאמבטיית הדייר, הנמצאת בגבה. בחדר השינה, לצד המיטה, שרק נצבעה מחדש, עיצבה סובוטקה את דלת הכניסה לחדר הארונות בסגנון דומה לאי ולארונות המטבח. למרות האופי השונה של כל אחד מהחדרים, יש בכל הבית מוטיבים שחוזרים על עצמם, ומקנים תחושת הרמוניה והמשכיות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully