פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      השיבה הביתה

      אחרי שנים ברמת השרון, בסביבה טבולה בירוק, החליטו חמוטל ואלכס אנסקי לחזור לתל-אביב, עיר ילדותם

      הבניין ברחוב קטן וירוק בין אבן גבירול לדיזנגוף נבנה, בשנות ה-40, על ידי האדריכל הידוע דב כרמי (בנו, רם כרמי, אדריכל נודע גם הוא, אחראי היום על שיפוץ בניין תיאטרון 'הבימה'). בבית ניכרת השפעה אירופאית, בסגנון אותה תקופה, שמתבטאת בחלונות צרפתיים, במרפסות קטנות לגידול פרחים ובחדר מדרגות רחב שהותאם לנוחות העולים ויורדים לפני היות מעליות בעולם. מעקה המדרגות, דלתות הכניסה ואפילו הידיות נשארו מאז, והכל מקורי.

      איך היה המעבר מסביבה ירוקה לעיר שכולה בטון?

      חמוטל ואלכס אנסקי עברו לתל אביב לפני כ-10 שנים. "גרנו שנים ברמת השרון והיה שם המון ירק", מספרת חמוטל, "ובאתי לכאן, לבטון ולהמולת הרחוב, אז הקפתי את עצמי בגן. יש תמיד פרחים בבית ופרחים עונתיים במרפסות. זה יפה ומרגיע. גורם לי להרגיש פחות גרה בעיר", ואכן מכל חלון מציצים עציצים, והבית מוקף עשרות רקפות צבעוניות, שמסתירות את הבניינים ואת הרחוב שבחוץ.

      האם היו אלמנטים מיוחדים שבלטו בבניין זה לעומת בנינים דומים אחרים?

      אלכס אנסקי מתפעל מהעבודה המקצועית שעשו לפני שנים. "כמה אנשים עלו וירדו במדרגות אלה, ונעזרו במעקה הזה, כולל ילדים, שהיום הם בני 50, והמעקה שריר, קיים ויציב, גם בגלל הילדים שהיו אז מחונכים יותר", הוא אומר בחיוך, "ובעיקר בזכות עבודת נגרות טובה ומקצועית. נגרים בימינו, שבאים לעשות עבודות שונות בבניין, נוגעים ומלטפים את העץ והברגים הסמויים וממלמלים - "היום לא עובדים ככה".

      החלוקה לחדרים נשארה במתכונתה המקורית. מה השינויים שבכל זאת ביצעתם?

      רוב הבית נשאר כשהיה. מבלבד המרפסת במטבח, שנסגרה כדי להגדיל את החלל לנוחותה של חמוטל, חדר האמבטיה שחודש, פרקט שהונח בכל החדרים וריצוף חדש במטבח ובמקלחת, אך החדרים המרכזיים נשארו כבעבר ודלתות החדרים כולן מקוריות.

      פעם היה מקובל, שחדרים יוצאים מתוך חדרים. איך הותאם הסגנון להיום?

      ההול, חדר הכניסה הגדול, נפתח לחדר אוכל ואחריו סלון. המעברים בין החדרים מופרדים ע"י דלתות הזזה שמחלקות את החלל לשלושה חדרים. חדרים אלו לא הוגדרו מראש על-ידי הארכיטקט, וכל דייר עשה בהם כרצונו, והחליט אם לסגור, וליצור חללים נפרדים או לפתוח ליצור חלל אחד גדול.

      הזוג אנסקי, הציב בחדר הכניסה ספריית קיר גדולה, ובה פינה למחשב ולעבודה. במרפסת הקטנה אדניות עם עץ תפוזונים ננסי, בוגנוויליות גדולות וצמחי גרניום נשפכים. החדר האמצעי נבחר כחדר אוכל ואת השולחן עיצבה חמוטל בעצמה: לוח השולחן הוא זכוכית גדולה ועבה במיוחד, שקיבלה מחבר, ואליו הותאמו רגלי מתכת עם רשת. על הקירות תלויות תמונות ואגרטל גדול עם פרחים סגלגלים מונח על השולחן.

      המנורה, בחדר האוכל, נשארה מהעבר, ומשתלבת עם המנורה המודרנית שבסלון. את הווילון המוזהב, שתלוי בחלון הסלון, הביאה חמוטל מ-,דרום צרפת, ואת שולחן הקפה הנמוך והפסנתר - מבית אימה.

      אישיותם של בני הזוג כל כך מורגשת בבית, שנראה כאילו הם גרים כאן מאז ומתמיד

      אכן, הבית עצמו מעולם לא היה זר להם. למעשה, חמוטל מכירה אותו עוד מילדות. "הדירה היתה שייכת בעבר להורים של דני גילרמן, ואני גרתי עם הוריי לא רחוק מכאן. הורי שנינו היו חברים, ואנחנו למדנו באותו בית-ספר. הייתי באה לכאן עם ההורים לארוחות ערב. כך, שחזרתי למקום מאוד מוכר, ממש ליד הבית שבו גדלתי. אני קונה שוב באותה חנות עיתונים, בדיזנגוף, ובקונדיטוריה שאני מכירה מאז.

      חדר הילדים הישן, של דני גילרמן, הוסב לחדר שינה לאורחים. באים אלינו מכרים מכל העולם; משפחה וחברים מכל הסוגים; מליונרים וכאלה שלא, בוהמים ובורגנים. איכשהו כולם מתחברים לדירה הזו. אין אחד שנכנס ולא אוהב אותה".

      איך את מסבירה זאת ?

      "כשארכיטקט מעצב דירה הוא קובע מ-א' עד ת' מה עומד איפה. זה מיוחד מאוד, אבל פחות אישי. הרבה פעמים אני נכנסת לבתים יפים מאוד, ומזהה סגנון של אדריכל מסוים. אני לא לקחתי מעצב, ואנשים מתחברים לכך שהמקום מרגיש אישי יותר ושייך לדיירי הבית,

      במקרה הזה, אני ואלכס. יש פה אווירה חמה. אנחנו אוהבים מאוד לארח, המטבח פעיל תמיד, ואנשים מתחברים לאווירה הביתית ולאינטימיות. המקום לא עוצב מיידית כשעברנו אליו. לא היתה מתכונת אינסטנט. הבית נבנה לאט. לא קניתי הכל בבת אחת. פה משהו, שם משהו, בניסיון להתאים את הכל. כולל פריטים, שאספתי במשך שנים מכל מיני מקומות. כמו שממלאים ארון בגדים. אני רואה משהו שמוצא חן בעיני, ויכולה לסחוב אותו מקצה העולם עד לפה". אומרת חמוטל, ומספרת על שלושה סטים של סרוויסים ב-17 קופסאות, שהביאה מקראקוב ברכבת לוורשה ואחר-כך לישראל.

      האם סדר החדרים בביתכם זהה לזה שהיה בבית גילרמן?

      "בבית של משפחת גילרמן החדר האמצעי,משלושת החדרים העיקריים, היה חדר אירוח והחדר האחרון - חדר אוכל. אנחנו הפכנו את הסדר. היה ברור שחדר הכניסה נשאר במקומו. בבנייה של פעם היתה מחשבה גם על אורחים. היום אדם נכנס לבית, ונופל ישר לסלון, ולאורחים אין אפשרות להיכנס ולהתרגל, לסדר את השיער ולתת נשיקה או מתנה לבעלת הבית. ופה שמרנו את החדר הראשון לכניסה".

      "כשתכננו את הבתים האלה הביאו לכאן את אירופה", מוסיף אלכס, "חיו אז באופן מאוד חברתי. הבית נבנה במחשבה רבה על אורחים שיבואו. איפה ישימו מעילים ומטריות, איפה יישבו ויאכלו. בנו גדול ומרווח. באקלים של תל-אביב צריך גובה כדי לשרוד. דירת קטנות עם תקרה נמוכה לא מתאימות למזג האוויר בארץ. כשהחלל גדול וגבוה יש מקום לאוויר לנוע, וגם האנשים נראים במיטבם מבחינת גובה התקרה. בבתים קטנים אנשים נראים ענקיים בפרופורציה לבית. האדריכלים של פעם חשבו על כל זה. אפילו לדלת הכניסה יש רוחב וגובה שלא מוצאים היום בדירות, כדי שיוכלו להכניס את הפסנתר".

      למעלה משישים שנה עברו מאז נבנה הבית, דיברנו על חלק מהדברים שנשארו מאז. האם קיימים דברים נוספים?

      "השארנו את חלונות העץ האותנטיים מפעם. הארונות בחדר השינה ובסלון הגיעו עם הבית, ונשארו עד היום. ארונות שנבנו על-ידי נגרים מעולים, שעשו עבודה יוצאת מן הכלל". אלכס מראה לי פינה בתחתית הארון, ובה היתה כספת מובנית, שנפתחת על-ידי משיכת אחד מזיזי העץ שבארון. הוא גילה אותה רק אחרי כמה שנים שגרו בדירה.

      האם בשיבה לתל-אביב לא היה משום חזרה לאחור?

      חמוטל מודה שלא היתה בטוחה בהחלטה לחזור לגור במקום כל-כך מוכר. "גרנו בדירה יפה מאוד ברמת-השרון. היה לי פחד לחזור, כי נראה היה לי שרק זקנים חוזרים למקומות הילדות. חששתי מזה. בדיעבד, אני שמחה שעשינו זאת. כמובן, הכל קרוב גם לאלכס וגם לי. התיאטראות, העבודה, סינמטקים, תרבות. הפכתי את הדירה למקום שאני אוהבת. לא הייתי רוצה לעזוב".

      מהי הפינה האהובה עליכם בבית?

      אלכס מושיב אותי בפינת הספה בסלון. גבי לחלון הגדול המלא עציצי רקפות, ומבטי פונה אל שלושת החדרים המחוברים עד דלת הכניסה. "זו הנקודה החביבה עלי ביותר בכל הבית. יש פה תחושה של מרחב. שום דבר לא סוגר עליך, הכל גדול ומזמין. למעשה, אין פינה בבית, שאני נמנע להיות בה בגלל שהיא מיותרת או צפופה מידי. אנחנו גרים פה שנינו, וזה בדיוק המקום והמרחב המתאים לנו".