IMM היא אחת התערוכות החשובות בעולם בנושא עיצוב הפנים, שמתקיימת מידי שנה בקלן שבגרמניה. מרכז הכובד של התערוכה הוא "פרויקט הבית האידיאלי", המוצג זו הפעם הרביעית.
מדובר בפרויקט, שהוא מעין דואל בין שניים, שיש בו כדי להצביע על קוטביות או על תזה ואנטיתזה, והמילה "אידאלי" בכותרת מעידה על הסובייקטיביות שבו - מה שאידאלי בעיני האחד אינו בהכרח אידאלי עבור האחר. השנה, הופקד פרויקט הבית האידיאלי בידי ארכיטקטים, ולראשונה, הדואל הוא בין גבר לאשה. זאהה חדיד, האישה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר, מציגה את כשרונה כארכיטקטית וכמעצבת מול נאוטו פוקאסווה, אמן המינימליזם.
הבית האידיאלי על פי חדיד
"מבחינתי, עיצוב וארכיטקטורה הם ישות אחת" כך הציגה הדיווה את הקרדו שלה בכנס עיתונאים. הבית של חדיד הוא קופסה אורגנית אופיינית לה, פיוז'ן של טכניקות וצורות, התגלמות של הפן הפיסולי-אמנותי של עבודתה. יחידת הבסיס היא קוביה קומפלקסית חלולה עם מורפוזה של תת חללים, הזורמים זה אל זה ללא תפר, אולם נפתחים גם כלפי חוץ. מעין קובית גבינה שוויצרית שחוריה מגולפים.
המבקר נשאב אל תוך משחק חללים, שמוביל אותו דרך גרם מדרגות אדום לגלריה עליונה, ובה מיטת ענק בנוסח אמבטית הענק, שעשתה עבור מלון פוארטה אמריקה של ז'אן נובל במדריד. "קימורי מערה של הבית האידיאלי הם פיתוח טכנולוגי עליו עבדו מהנדסים וטכנאים, וזה אלמנט שאשתמש בו בעתיד" אומרת חדיד, ומוסיפה, "הטכניקה של יצירת החללים שאובה מתעשיית המכוניות". חדיד מודה שהייתה רוצה לעצב מכונית אולם עדיין לא פנו אליה בנידון.
אין אף פרויקט אחר של חדיד בו הצליחה לרוקן את החלל כמו בבית האידאלי. "ה'ריק' שבבית יהיה אלמנט חשוב בעתיד", היא מצהירה.
ריחוף על פני המים
בקומה הראשונה הציבה שני שולחנות "אקווה" גדולי מימדים, אחד שחור והשני אדום, שניהם בעלי משטח עליון מבריק באופן אקססיבי. "התחושה היא של ריחוף על פני המים" תארה חדיד את האפקט. השולחנות צופו בסיליקון שעליו מרוח גל בטכניקה שיוצרת מראה זורם, עם אזורים שלולייתיים או קונטורות של בועות או אזורי צבע, היוצרים מעין בריכות, מה שמסתכם בתמונה ויזואלית מרהיבה.
מעל שולחנות האקווה התנוססה נברשת SWARM עתירת מימדים, עשויה 18,000 קריסטלים שחורים מאורגנים כעלי כותרת, ונראים כפיצוץ קוסמי או כמתקפה של להקת של דבורים שחורות ומאיימות. את שולחן האקווה ואת הנברשת עיצבה חדיד עבור חברת "Established And Sons" האנגלית (שבראשה אלאסדייר ויליס, בעלה של סטלה מקרטני).
חלקה האחורי של הקוביה היה במה לאוביקטים עיצוביים, שעשתה חדיד עבור סאוואיה ומורוני: מושבים אסימטריים בקווים אנרגטיים זורמים, שמעליהם שתי נברשות וורטקס - שתי ספירלות, המשתלשלות מן התקרה עשויות שני פרופלורים מאקריליק שקוף, שמשטחו העליון מצופה בפיברגלס בלתי שקוף, צבוע בטכניקה של צביעת מכוניות.
אמן הרמיזות פוקאסווה
נאוטו פוקאסווה הוא אמן העיצוב הפילוסופי פואטי. אמן הרמיזות. פשטות האובייקט וייעוד השימוש בו הם הקו המנחה שלו. יצירתו היא סופר-נורמלית. פוקאסווה אינו שייך לחוג המעצבים היוצרים אובייקטים 'קופצים לעין', שמטרתם להיות אטרקציה תקשורתית.
פוקאסווה טוען, שאובייקטים רבים הסובבים אותנו מאבדים נוכחות פיזית, והופכים 'בלתי נראים'. חלק מהם מוכנס אל תוך הקירות כמו טלוויזיות, מנורות, מכשירי חימום ומיזוג אוויר. חלק אחר אנו נושאים על גופנו כמו טלפונים ווקמנים. מכאן נגזר, שהחלל מסביבנו הופך יותר ריק.
ריהוט, על פי תפיסתו, ימשיך להיות חלק מן הבית, מאחר שהוא מלווה אותנו לאורך שנים רבות יותר. קודם כל, יש לבחור ריהוט, שמעורר בנו אמוציות, ואחר כך יש לבנות את החלל שמסביבו.
פוקאסווה מנתץ נורמות: הקירות הישרים, שגובהם מרשים, מסתיימים ללא תקרה (התקרה שרואים מעל היא זו של בניין התערוכה) מה שגורם לריהוט להראות קטן. ההרגשה היא של ביקור בקתדרלה גבוהה דרך דלת קטנה וצרה. "לא מדובר בבית אידיאלי, אלא בפרויקט שחייב לעורר בנו מחשבה כיצד לשנות" הוא אומר. פוקאסווה, מתעב ריהוט ש"מחשיב את עצמו". לשאלה: מהו לוקסוס? השיב: "לוקסוס זה להיפטר מכל דבר, שאין לנו שימוש בו".
