הבניין ממוקם במרכז עיר בדרום אמריקה, מרחק הליכה מאחד הצירים הסואנים. בשנות ה-30 הוא נבנה כבית חרושת למוזאיקה על ידי יצרנים איטלקים שהביאו את מומחיותם מאיטליה לדרום אמריקה. בית החרושת פעל עד שנות ה-90 ואז נמכר הבניין ליזם שזיהה את הפוטנציאל של המבנה, והפך אותו לבניין לופטים.
חזית הבניין אפרורית, פשוטה ומצופה אבן, אינה מגלה את סודותיהם של הדיירים שהפכו אותו לביתם. אפילו הסמל המקורי של חברת המוזאיקה עדיין נמצא מעל פתח הכניסה. הכניסה היחידה אל מרחבי המגורים עוברת דרך חניית הבניין החשוכה, כשפרוז'קטורים שופכים אור על המכוניות ועל הקירות הישנים, ומובילים את המבקר למימד שונה ומפתיע.
המעלית התעשייתית רחבת המימדים מבלבלת, ונדרשה עזרת השוער כדי להגיע אל הלופט, שמסתתר בחלק האחורי שלה. אומרים, שבתים תמיד מספרים על דייריהם ואמנם, כשם שהיה קשה למצוא את הכניסה אל הלופט, כך קשה היה לדייר, סוחר ידוע של אמנות דרום אמריקאית, לחשוף פרטים לגבי עצמו, והוא ביקש לשמור על סודיות זהותו ומקום מגוריו, מטעמי ביטחון.
כאשר ביקש להחליף את ביתו הקודם עמדו בפניו שתי אפשרויות: האחת, ללכת בדרך הצפויה ולהתגורר בתנאים מוכרים בדירת קומה, בשכונה יוקרתית ומפוארת עם כל השכלולים האחרונים והשניה, להיכנס להרפתקה חדשה ומאתגרת בצורת לופט רחב מימדים ועירום, בבניין תעשייתי לשעבר. ההתלבטות נמשכה מספר ימים, ומרגע הבחירה לא הייתה חרטה. קיר גבוה במיוחד של לבנים אדומות מקוריות, הנמשך לכל אורך הלופט, יוצר חלל ארוך ומרשים.
המפגש הגלוי עם שאר קירות הבטון החשופים יוצר אמירה של כוח ראשוני. בעל הדירה חי עם עוצמת הקיר, ובמשך שנה האיר אותו בתאורה, שהעצימה את נוכחותו, והתבונן בו כשהוא נמנע לתלות עליו תמונות. רק לאחר שנה, החליט שאפשר יהיה לתלות עליו תמונות מן האוסף הפרטי שלו וגם לערוך עליו, לעיתים, תצוגות של אמנים ללקוחות מיוחדים. המקום נשאר כפי שנקנה מבלי לבצע בו שינויים.
בקומה הראשונה, משמש החלל המרכזי לאירוח וכולל חדר אוכל, אולם תצוגה לתערוכות, מטבח, פינת עבודה ופינת טלוויזיה. בקומה השניה, יש חדר שינה, חדר אמבטיה וחדר עבודה נוסף. רצפת הצפחה האפורה מחברת בין קירות הבטון וקיר הלבנים האדומות. צנרת החשמל חשופה על הקירות, ומזכירה את הייעוד המקורי של המקום.
החלל המרכזי מואר על-ידי פרוז'קטורים, שמטרתם לתת ביטוי מקסימלי לקיר ולתמונות. הבית מרוהט באוסף של פריטים, שהביא איתו בעל הבית מביתו הקודם. ריהוט הדירה וחלוקת החלל מתחילים סביב שולחן האוכל גדול המימדים, המורכב מרגלי עץ ישנות, השייכות לריהוט אחר של בעל הבית, ועליו מונחת פלטת שיש ענקית בצבע לבן עם פסים כחולים.
שולחן האוכל מזכיר ארוחות רשמיות בטירות עתיקות ובו-זמנית, החומר ממנו הוא עשוי, נותן תחושה של שולחן מטבח ענקי של פעם. רצף מעניין מוביל מפינת האוכל אל פינת ישיבה אינטימית דרך שולחן נמוך, עליו מוצגת עבודת אמנות, פנטקולום, שנעשה על-ידי חמישה אמנים דרום אמריקאים, כשכל אחד עבד על חלק אחר מן הכוכב, ויחד יצרו עבודה משותפת.
ככל שנכנסים אל עומק החלל מתרחש המעבר בין גרנדיוזיות לאינטימיות, והרשמיות מתפוגגת בהדרגה. מאזור הישיבה אפשר לראות גינה קסומה, שיוצרת חיבור עם פינה של טבע באמצע העיר; הרכות נשפכת. הצבעוניות המדהימה של התמונות משתלבת עם החום של הלבנים האדומות.
בדירה מיוחדת זו, קיימת דואליות בין הספרטניות של הקירות והחלל ובין הכוח והרכות, שמשדרת הצבעוניות העזה והמעט בארוקית. החומרים בהם בחר בעל הבית להשתמש, כדי לרצף את הלופט, יוצרים גם הם משחק של ניגודים בין קור לחום - בקומה הראשונה אבן ובקומה השניה עץ. בנישה, שנוצרת בין עמודי המבנה ליד המדרגות, ממוקמת פינת עבודה מיוחדת לקבלת מבקרי התערוכות הפרטיות.
למרות ההפתעה, שיוצר החלל לאורך כל הזמן, הצליח בעל הבית, על-ידי עיצוב פינות שונות, ליצור הרגשה נינוחה בחלל תעשייתי, מבלי לנטוש לרגע את ההפתעה. פינת ישיבה נוספת, המשמשת גם כחדר טלויזיה מאפשרת להתבונן בגינה בחמימות. הגינה כנקודת סיום של המעברים המתרחשים, מארחת את צפורי העיר, ורעש המכוניות ברחוב אינו מצליח לחדור, וכך נוצרת חווית שקט ושלווה של מנזר, המזמין להתבוננות פנימית.
מחדר השינה, יש מבט אל הקומה התחתונה דרך חלונות והזכוכיות המאפשרים שליטה על המתרחש למטה עם אפשרות מילוט. המיטה ממוקמת על במה בסוף החדר, וגם כאן חוזר הדפוס אשר לפיו כניסה פנימה פירושה רגיעה והרפיה, והעין נמשכת אל הגינה.