ריח הדרים

יוסי נחמני (65), אדריכל וליאורה קרן נחמני (62) בשלנית ובעלת קייטרינג, גרים חמש שנים בדופלקס צנוע בקומה הששית ברחוב עזרא ברחובות. 115 מ' לא כולל מרפסות. 3 חדרים למטה ואחד למעלה. גם באדי בוי, כלב בן ארבע וליילה, חתולה בת שנה וחצי, גרים איתם.

הכל התחיל מסבא של יוסי, שבנה את נחלתו בשנת 1892, ברחובות, שנתיים לאחר ייסודה, במקום שבו עומד הבניין היום.
יוסי: "כאן גרה המשפחה מתחילת ימיה ברחובות. השטח היה גדול יותר, והיו בו שני בתי מגורים, הבית של סבא ואח"כ הבית שאבי בנה לידו. למטה הייתה רפת, והיו גם פרדסים וכרם גפנים. סבא ואבא היו איכרים (כך היה כתוב בספר הטלפונים: "אבינועם נחמני, איכר"), והיו ידועים גם כאנשי תרבות וספר. בבית הייתה ספרייה גדולה מאד. אבי התפרנס מהמשק עד סוף ימיו. התפוזים אז נחשבו יותר מהיהלומים של ימינו, ורחובות הייתה בירת ההדרים של מדינת ישראל.

התגלמו בה שלושה דברים: רוח העצמאית ההתיישבותית. לא עוד מושבה שאוכלת מכף ידו של הברון רוטשילד; התגלמות החלום הציוני של עבודת האדמה; סמל לתחייה הרוחנית של העם היהודי בא"י, ושילוב הרוח והחומר בדמות מכון ויצמן. כל זה מתקשר עם העובדה שהלכתי ללמוד אדריכלות, כי הרוח הזו של לבנות את הארץ, שלחה אותי ללמוד איך לבנות במובן הכי ישיר של המושג.

אחרי ששני ההורים נפטרו היינו צריכים להחליט מה עושים עם הבית. ערכנו אסיפה של כל בני המשפחה, 12 איש (שלושה אחים, שלכל אחד שלושה ילדים), והחלטנו לבנות בית בעצמנו. הקמנו עמותה משפחתית. אני תכננתי את הבניין. האחרים ראו בי נאמן שלהם. מבחינה מקצועית, הבניין שונה. אחת הסיבות שרציתי לבנותו בעצמי הייתה הצורך לבטא את תפיסת התכנון שלי מבלי להיות כפוף לאחרים.

הפנטזיה שלי הייתה לבנות בית למשפחה במקום, שבו היה בית המשפחה מזה דורות. זה לא קל לעשות עסק משפחתי, ולמרות הקושי, צלחנו את זה בשלום. ניסיתי לעצב את כל הדירות בבניין בצורה דומה, כחלק מהתפיסה המשפחתית של סימטריה מלאה בין כל המשתתפים בסיפור מבלי להיטיב או להפלות. מטבע הדברים שתי דירות הדופלקס הן קצת שונות, אבל גם הן מעוצבות באותה רוח, וקיבלו את אותו השטח.

כל אחד קיבל דירה, ועשה בה כרצונו. איש לא חויב לגור פה. בני גר פה. בתי עוד מחזיקה פה דירה, והבן האחר מכר את דירתו.
אני אוהב את רחובות, וחזרתי לגור באותו מקום בו נולדתי, ובו עברה עליי ילדותי. בבניין הזה, שגרות בו עוד 11 משפחות, אני מרים לכלוך בחדר המדרגות, מה שלא עשיתי בבניין הקודם".

יוסי: "עיצוב הבית בכללו ועיצוב הפנים של הדירות הוא מודרני, פשוט, אבל לא פשטני. אין שום דבר מעוטר, מקושקש. קוים נקיים. פשוטים. קרמיקה רגילה על הרצפה, פורמייקה במטבח, כלים סניטרים הכי פשוטים שיש. שום דבר אינו מפואר, אבל הכל איכותי וטוב, משרה אווירה של נינוחות ונוחות בלי פאר והדר והתייפיפות כלפי חוץ. זו תפיסת עולמי כאדריכל, וגם המוטו שלי בחיים: צריך לחיות טוב ויפה, אבל בלי להשוויץ ולנקר עיניים ולא להיות מונחה על ידי יוקרה.

בבית שתכננת, אתה לומד על בשרך את כל השגיאות; זהו שיעור מאלף על תכנון נכון. בית זו משוואה עם הרבה מאד נעלמים. התכנון הנכון הוא לתת את המשקל הנכון לכל דבר במשוואה. מן הראוי היה, שכל אדריכל יגור תקופה בבית שהוא תכנן. דברים כמו "למה קיר המסדרון בכניסה לא זז עוד 10 סנטימטר שמאלה, כדי שלא אתקל בחפצים, שליאורה תלתה שם" דברים כאלה אתה לומד רק כשאתה חי בבית."

ליאורה: "הדירה הקודמת שלנו הייתה שכורה. היא הייתה קטנה, אבל אהבתי אותה מאוד. יש דברים שתופסים אותך בבית, גם אם הוא לא הבית המושלם. היה שם חלון צרפתי, שנורא אהבתי, ומיד תליתי עליו אדנית של גרניום. במטבח היה חלון צר וארוך לכל הרוחב, שפנה לצמחייה יפהפייה, לגגות אדומים של בתים ישנים עם עצי תפוז ופריחה עם ריחות שאת פשוט משתכרת.

לי זה היה חשוב, כי הייתי עומדת עם הפנים לחלון משש בבוקר עד שש בערב ומבשלת. הייתי רואה אנשים יוצאים לעבודה בבוקר, חוזרים בערב ואני עוד עומדת שם, מול החלון ומבשלת. שם התחלתי לבשל. שם נולדו סיפורים, שבניתי לי במשך היום, ומהם כתבתי סיפורים לעיתון, והוצאתי שני ספרי ילדים."

ליאורה: "יש בי משהו שנמשך לירוק... מכיוון שהיה בבית הזה המון אפור, הלכתי באופן טבעי לירוק. נמשכתי כמו מגנט. קניתי פריטים קטנים, כריות, צבעתי כוננית שהיתה בצבע אחר בדירה הקודמת, והוצאתי ממנה את הזכוכית. המון דברים עברו איתנו מהבית הקודם. היו דברים שידעתי איפה הם יסתדרו. היו דברים שהיה לי ברור שהם באים איתי, ואמצא להם מקום.

אם היה לי כסף, הייתי קונה דברים אחרים. מרהטת את הבית יותר סולידי. את חדר השינה קניתי בטולמנס בסכום נמוך. הוא לא יומרני. הייתי רוצה עבודות נגרות מעולות, ודברים מעוצבים, אבל זה מה שיש. אין לי תכנון של בית מראש. אני רואה משהו, הוא מוצא חן בעיניי, אני קונה, אם זה בגבול יכולתי, ואני מוצאת לו מקום, גם אם אני מזיזה משהו. את השידה הכחולה רציתי לשים מאחורי השולחן בפינת האכל, שתהיה לי לעזר, ואז גיליתי שהשולחן מסתיר אותה, והיא גם לא ממש עוזרת לי שם. לא רציתי לזרוק, אז התחלתי לשחק איתה. והיא מצאה את מקומה."

ליאורה: "אני עושה המון שינויים, אבל לא זורקת אף פעם שום דבר. אני שמה בצד. יש דברים, שיוצאים לגלות בארון. הדירה הקודמת הייתה צפופה מאוד. היו לי המון ציורים, שורה מעל שורה, וזה נורא חונק. בהתחלה הדירה הזאת נראתה כל כך גדולה, והחלטתי לא להחזיר שום ציור, שהיה בדירה הקודמת, אבל עברו שנתיים, והרבה דברים שבו מהגלות בארון. כנראה שזה הטבע שלי. אני חייבת את זה.

למשל, אוסף הצבים. לכל צב יש סיפור. יש כאלה, שאני חמדתי וקניתי. חלק הבן שלי מביא לי ממקומות בעולם, בהם ביקר במסגרת עבודתו. זוגות שאני עושה להם קייטרינג לחתונה מביאים לי צבים, כשהם באים לסגור עניינים, כי יודעים, שזה הכי משמח אותי.

היה לי צב אמיתי, שחי איתי 24 שנה. קיבלתי אותו קטנטן, כשהתחתנתי. קראו לו יענקלה. הוא הלך איתנו לכל מקום. הוא היה בא למקרר ויודע שייצא משם אכל. הוא היה מבחין בצבעים. היתה לי פעם נעל בצבע חסה. הוא היה הולך אחריי כל הזמן, ומנקר לי את הרגליים. לא הבנתי מה הוא רוצה עד שקישרתי בין הצבע לחסה שלו. הייתי שמה לכלב שניצלים מטוגנים והצב היה בא וטורף אותם, אוסף פרורי לחם, אוכל קוטג' והיה 'יוצא' לו מהצדדים. זה היה צב שנולד לתוך בית, אבל לתוך חופש. הוא תמיד היה חופשי. הוא היה נרדם לשלושה חדשים בחורף במרפסת. הייתי מכניסה אותו הביתה, כי ריחמתי עליו עם כל הסופות. בבית היה חימום אז הוא היה מתעורר כמו דורסל. היינו סוגרים את החימום, והוא היה נעצר במקום ונרדם שוב. הוא מת לפני חצי שנה. שמנו אותו בקופסת נעליים עם צמחים מהמרפסת וקברנו אותו בנחלה יחד עם עוד כמה חיות שהיו איתנו".

יוסי: "אין לי שום בעייה עם הרצון של ליאורה למלא את הבית שעיצבתי בפריטים שונים, ובלבד שהם יהיו דברים שעושים כיף, ואם אוסף הצבים עושה כיף לליאורה, אני מקבל את רצונותיה של האישה שאיתי. אני חושב שאדם צריך לבטא את עצמו בחייו. לכן, מעולם לא באתי בטענה, שבגלל עבודתה נגרמה לי איזשהי אי נוחות. או למשל, השיגעון שיש לה עם חתולים. היא שפוטה שלהם, והולכת להאכיל אותם כל יום בבית הקודם. אני רואה בזה ביטוי לאישיותו של האדם. אני חושב שאדם צריך לבטא את כשרונו, את היצירתית שלו, להגשים את עצמו, אחרת, מה מותר האדם מהבהמה?".

ליאורה: "יוסי לא מתערב בכלום. הוא רק מעיר הערות. עוצר אותי, ושואל 'את לא חושבת, שזה מספיק?' אני משתדלת לא להגזים, אחרת באמת הייתי מתפרעת. לפעמים אני מרגישה כמו ילדה אינפנטילית. כשאני חושבת לפעמים במה אני משקיעה. קניתי צב ב-60 יורו. מה זה במקום רהיטים עתיקים, שהיו לי ונתתי? כי זה היה לי כבד מדי וכהה מדי.

יוסי: "הספרים. יש לי אוצר של ספרים.כשאני עומד מול הספרים, אני אומר לעצמי: הלוואי שיכולתי לקרוא הכל מהתחלה".

ליאורה: "פסל שהיה של אמא שלי: מיטה מגולפת עם ילד וילדה מחרסינה עליה. רואים בו ממש את הכפלים של הכריות ואת השמלה. זה מזכיר לי את סבתא, כי הוא היה שלה, ואמא שלי קיבלה אותו בירושה. כשהייתי ילדה טובה, או כשהייתי במיטת הפוך של ההורים שלי, שמו אותי במרכז, ונתנו לי לשחק בזה. זה פריט מאד סנטימנטלי. שמתי אותו מאחורי זכוכית, ויום אחד אעביר אותו לבתי".

ליאורה: "המרפסת והצמחים, חוץ מימי גשם וסערות. לשתות במרפסת קפה בבוקר, לאכול בה כולנו ארוחת ערב. אני מפנטזת, שיום אחד אפתח בה בית קפה עם כמה שולחנות, ויבואו לשם עובדי הבנק שלי, שנמצא קרוב לבית, וחברות שאומרות שאין להן מה לאכול בצהריים".

יוסי: "אני מאד אוהב את הספרייה ואת פינת העבודה שלי למעלה. לשרטט ולקרוא".

ליאורה: "הוא יושב שם שעות. הוא מסוגל לקרוא 5 ספרים בו זמנית. ספרי הגות, פילוסופיה, פיזיקה, מתמטיקה".

ליאורה: "את הסביבה".

יוסי: "אני חי בשלום עם הסביבה, ובבית אין משהו שאני לא אוהב."

ליאורה: "אומרים, שהוא משדר אופטימיות. הוא בהיר. יש בו הרבה אור והרבה אויר. אור זה כלי העבודה הכי חשוב של האדריכל. בית מואר, מרחיב את הלב."

יוסי: "כלום."

ליאורה: "הייתי עושה חדר שינה יותר גדול ומטבח ענק עם אי באמצע. הייתי רוצה בעצם לאכול ואפילו לארח במטבח. החלום שלי הוא שולחן ענק, שלא אצטרך להזיז פלטה מפה ומשהו משם, בכל פעם שמישהו בא לאכול."

יוסי: "לא רוצה בכלל, כי לא צריך. לאדם צריך להיות טוב בסביבה פשוטה ורגילה. לא צריך בתי חלומות. אדם צריך להגשים את עצמו."

ליאורה: "הייתי מאד רוצה לגור בתל אביב, ברחוב ביאליק, למשל, אפילו בדירה קטנה, אבל שתהיה לי מרפסת או גג."

יוסי: "הוא דומה לבית ילדותי ברוח שלו, רוח הפשטות ורוח הספר שיש בו."

ליאורה: " הוא לא דומה בשום דבר לבית הוריי. יש לי פריטים מבית הוריי, שמחברים אותי לזכרונות. אבל לא יותר מזה."

ליאורה: "צרכים פנימיים, משיכה לצבע; קודם כל מושך אותי הצבע, כמו שבאוכל זה הריח, ותשוקה לפריטים מסוימים. לדוגמה:במטבח תלוי מכסה של קומקום של סבתא שלי שריד מסרוויס מפולניה. הקומקום נשבר, ומה שנשאר ממנו זה המכסה. אני ממש יכולה לזכור איך היינו שותים תה מהקומקום היפה הזה. מסרוויס שלם, נשארה צלחת אחת של מנה עיקרית של סבתא שלי, וזאת צלחת הגשה שאני משתמשת בה. יש לי מפות שסבתא שלי ודודה שלי רקמו, מהנדוניה שפעם היו מכינים".

ליאורה: "נוחות. רצון לחזור אליו, של 'כמה טוב לחזור הביתה'. שאת יודעת שתהיה לך הפינה השלווה, וריח של אוכל. בית זה מקום, שחוזרים אליו כשיש ריח מרק מתבשל, ואת יכולה למצוא את הפינה שלך ולהרגיש מוגנת. על אחת כמה וכמה אני מרגישה מוגנת, כשאני מוקפת בשטויות שלי".