הזמן - שעה 11:00. המקום - ליד המעלית. פתאום, אחרי שעתיים של סיור אינטנסיבי בבית, נדמה היה לי שאני הוזה. התקשיתי להאמין. זזתי אחורה, פניתי הצידה, וליתר ביטחון החלקתי על הקיר ביד אחת, ובשנייה צבטתי את עצמי. לא, זה לא חלום: הקיר צבוע בגוון לילך בהיר. "לקח לך זמן לקלוט, שזה צבוע", צוחק החשוד העיקרי, אדריכל אייל בלייוייס, כמי שנתפס במעשה קונדס. "אין בבית קירות לבנים" הוא ממתיק סוד.
הרגשת הבושה של מי שראה כבר בית או שניים בחייו, והצליחו לעבוד עליו, התחלפה במהירות בהערכה. אני, איש המילים, קלטתי רק עכשיו את מה, שאיש התמונות קלט הרבה לפניי, וניסה להעביר בצילומיו. יש באוויר משהו צבעוני, עדין וחמקמק, שקשה לתפוס אותו במילים או בעדשות וצמצמים.
במבט ראשון אתה טועה לחשוב, שזהו עוד בית בסגנון מודרניסטי קר ומינימליסטי. במבט נוסף אתה מגלה את הטוויסט, והמבט העמוק יותר, שהוא בגדר התבוננות ממושכת, כבר לוקח אותך למחוזות דמיון אחרים. "הבית נע בין מודרניסטי-מינימליסטי לקלאסי", פותר בלייוייס את החלומות. "הקונטרסט בין הנקי והמדויק בפרטים, לבין החומרים החמים והצבעים עם הקריצה, נותנים איזון בין הרצינות והנוקשות לשובבות שלוחת הרסן.
בארץ, שבה השחקן הדומיננטי ביותר הוא האור, צבע לבן לא נותן עושר משחקי, שאפורים וצבעוניים נותנים לחלל במהלך היום. לכן, אנחנו אף פעם לא צובעים בלבן".
ה"אנחנו" של בלייוייס כולל אותו, עם 7 שנות לימוד בטכניון, ב-AA בלונדון ובבצלאל, ושנות עבודה אצל רון ארד, אילן פיבקו ואחרים, ואת אשתו ניקי, מעצבת טקסטיל משנקר, הזרה הראשונה, שעבדה כמעצבת במותג מקס מארה, עשתה הסבה לעיצוב פנים, והצטרפה לסטודיו של בעלה, שנפתח לפני 6 שנים, ונקרא FINE ART.
הם חושפים כאן לראשונה את הבית הראשון, שהם חתומים עליו ביחד. מדובר היה באתגר לא קטן: המגרש הוא צר וארוך, ודרישות בעלי הבית רחבות: 2 הורים ו-5 ילדים, שרוצים רווחה לעצמם, פרטיות לנוכח השכנים ופתיחות לגינה גדולה, אך אינטימית, וכל זאת במגרש עם מותניים צרות.
הרעיון הכללי היה לחשוף את מלוא החזיתות הדרומיות אל החצר הפנימית, שהיא מקור אור ורעננות מהגינה, לוותר על תריסים, ולהשתמש בוילונות גלילה פנימיים בנישה מוסתרת בתקרה, ובתריסים ונציאנים פנימיים בתוך זכוכית בידודית בחדרי השינה. 2 דלתות הזזה ברוחב 2.3 מ' ובגובה 2.94 מ' פונות לגינה, ומולן ספסל ישיבה ברוחב 94 ס"מ, שנשען אל הקיר האטום של החזית החיצונית, הפונה לשכנים, ופורץ אל הגינה.
בעוד החזית הדרומית אוורירית, הופכת החזית הצפונית לאטומה, ומשמשת כקיר שרות עם מדרגות ארוכות, מעלית, ירידה לחניה, שירותי הורים ומשרד. החזית המערבית-קדמית, הפונה לרחוב, היא שילוב מעניין בין השתיים: חציה מסוגר חציה פתוח, והיא חושפת בפני הנכנס את כל פלטת החומרים של הבית, אך צופנת בחובה גם סוד גדול. כמו סיפור משובח היא מציגה בפתיחה את אקספוזיצית הדמויות הראשיות- עץ טבעי, טיח שליכטה, פחי אלומיניום, תריסים צבעוניים, פלדה חשופה צבועה ומעט בטון מוחלק ואבן אפורה לריצוף. למראה היצירה העשויה בקפידה, הסקרנות מתעוררת מיד.
אתה מממשיך לקרוא, עובר דרך דלת ענקית ברוחב 1.65 וגובה 2.94, נכנס למבואה צרה, ממשיך במעבר צר, מעליך גשר עם הצצה כלפי מעלה, כמו רומז על מה שעתיד לקרות בפרקים הבאים. אבל רק כשתהיה כבר בלב הסיפור, תוכל לתפס את כולו: לגלות את כל דמויותיו, לקלוט את החלל כולו, על תלת-מימדיותו, עם הגשרים, הגג המשופע, שיוצר חלל בגובה משתנה, על פינות ההצצה ועל תפישת התכנון שאינה קונבנציונלית.
בסופו של דבר, מדובר בקריאה ארוכה מאוד, שמשתרעת מדלת הכניסה ועד לקצה הסלון לאורך 23 מ' (בעוד רוחב הסלון רק 5.80 מ'). קריאה ארוכה, שמועצמת עם כיוון לוחות העץ, כבלי המעקה והמדרגות במהלך אחד ארוך. שם, בסוף הספר, תוכל לחזור ולקרוא ביתר פירוט את הבית על חיפויי האלומיניום הבולטים שלו, בליטות השליכטה הגסה, השימוש בעץ ומרפסת ההורים הזיזית, העשויה קורות אווריריות של פלדה ועץ, החושפות ריצוף לוחות עץ.
דרישת ההורים היתה להפריד בין שלושת הבנים לשתי הבנות הקטנות, וכך מצאו את עצמם הבנים "הברברים" לבדם בקומת המרתף עם הממ"ד והחניה. קומת הקרקע, הכוללת מטבח מפואר עם קולט אדים מרשים במרכזו, סלון אירוח עם כורסאות, המשתלבות בריצוף הפרקט, וסלון אירוח עתידי, מופרד לגמרי מהמטבח ומהגינה, משמשת כאזור חיץ בין הבנים מהמרתף להורים והילדות בקומה הראשונה.
חדר משפחה חצי-פתוח מפריד בין ההורים והילדות, וממנו מוביל גשר לסוויטת ההורים, שביקשו כי תהיה כמו במלון פאר. כזאת, שיוכלו להעביר בה יום מפנק מבלי לצאת החוצה. לכן היא גדולה במיוחד, ובנויה כדירה בפני עצמה עם סלון ירוק, מטבח, מיטה נמוכה, חדר ארונות וחדר רחצה. שני האחרונים תופסים את החזית הצפונית האטומה, אלא שכאן היא בנויה בחומר חצי שקוף- פוליגל. מסך הפלזמה, שתלוי לפני החזית משתלב בתחושת חצי השקיפות, שבין מציאות לדמיון. המיטה בנויה בתוך נישה עם שני חרכי הצצה מהצדדים לכיוון חדר הבנות (לראות שהכל בסדר), ולכיוון הגינה השופעת והפרועה, שמזכירה גן אנגלי, ומהווה ניגוד לניקיון המוקפד של מתווה הבית.
חלונות עליונים שוטפים באור דרומי את חדר המשפחה, המרוצף יציקת אפוקסי אפורה, שיכלה להתאים לכל בית בסגנון מודרניסטי קר, אלמלא הריהוט האדום שבחדר, כמו הצבעים העזים בכל אחד מהחדרים האחרים, התריסים האדומים, השילוב בין החומרים והירידה לפרטים, כמו דלתות הפנים, שתוכננו ויוצרו במיוחד עם משקוף 0 במישור הקיר עם צירים מיוחדים ונסתרים. כל אלה מבהירים, שלא מדובר בעוד בית מודרניסטי וקר. למען האמת - הייתי רוצה לראות עוד. עוד בית. עוד FINE ART.
