עיצוב חושני של משטחים מוצקים

פביו נובמברה הוא אדריכל ומעצב מדרום איטליה, חלקו פואטי וחלקו פילוסופי, אדם שחייו הפרטיים והמקצועיים נוגעים זה בזה. בעבר פראי, חושני וחסר גבולות עם הרבה אנרגיות בלתי נשלטות, וכיום, בגיל 40 עם משפחה ורזומה מקצועי מצליח, הוא מרגיש אדם שמח ומאוזן בכל תחומי החיים, ומאחל לעצמו שיישאר כך.

קשה להבין את חייו המקצועיים מבלי להבין את המניפסט שלו לחיים. לדעתו, כדי להיות מעצב טוב, צריך להיות, קודם כל, אדם טוב. זה מסביר את העובדה שאת ההשראה שלו הוא מוצא בתוך עצמו ובסיפורים שבוערים בו, שמטרתם היא לגעת בלבו של כל אדם. התכנון הקלאסי, פרוגרמטי של שרטוטים ותוכניות, לא מתאים למושגי התכנון של פביו. תכנון בעבורו זו עבודה עם כל הגוף והחושים, ובכל היצירות שלו יש אלמנט נרטיבי, שמספר סיפור.

בגבול שבין רגש להיגיון ובין מציאות למיתוס, שם הוא מבטא את עצמו דרך החלל. פביו מאמין באנרגיות של מקום, "כשאתה מקבל תחושות מהחלל, אתה צריך לעבוד על תכנון כאילו שאתה עוסק בגוף אנושי. אתה צריך לדמיין את החוץ ואת הפנים של הארכיטקטורה יחד, כגוף אחד, וזו הדרך להשיג את התוצאה האורגנית ביותר".

עם השראה מעולמות שונים ומפתיעים כגון עולם הטבע, חיים ומוות, עולם הרומנטיקה והאהבה, נוצרת שלמות כמעט שמימית בעבודותיו, כאילו כל אריח, כל צבע וכל אלמנט הונחו בדיוק במקום הנכון בחלל, ולא ניתנים לשינוי. כשהוא רואה את החלל, שאותו צריך לתכנן, הוא מדמיין אותו קורם עור וגידים עד לפרטי פרטים כבר מהרגע הראשון, ובמובן הזה הפרויקטים שלו נראים טוטאליים, כאילו בהינף יד ובמאית השנייה הם בוצעו. בלי נגרים, בלי לקוחות ובלי אנשי מקצוע אחרים.

כשהיה האדריכל והמעצב הראשי של bisazza, כוסו הרבה מיצירותיו בפסיפס מזכוכית מרצפה ועד תקרה. תעוזה כזו של מילוי חללים שלמים בחומר כמו פסיפס, יכול לגרום למבקר תחושה קלסטרופובית ומאיימת, אך במקום זה, עם אינטואיציה נכונה לצבע ולפרופורציות, יצר פביו חללים מדהימים, שמעניקים תחושה של ריחוף בחלל, כאילו התנתקת מכל ספירה מציאותית.

עד לנגיעתו של פביו בפסיפס, היינו רגילים להנחה של החומר על משטחים מישוריים, בין אם רצפה, תקרה או קיר. השינוי, שפביו הצליח להכניס לעולם העיצוב, הוא יצירת קליפה של פסיפס, שעוטפת כל מימד שהוא חפץ בו, ממשטחים מישוריים לעקומות מסובכות ועמודים עגולים, מה שהופך כל יצירה להרמוניה עוצרת נשימה, והחלל מתמלא תחושה של דינמיות, קצב ותנועה.

הפרויקט האחרון של פביו הוא חנות נעליים של חברת " Stuart Weitzman" ברומא, שגודלה הוא 95 מ"ר. בדמיונו ראה את החנות עטופה ברצועות כאילו היא אריזת מתנה, התנסות ייחודית לכל מי שמעריך את חווית הקנייה. מי שעובר ברחוב לא יכול להישאר אדיש למראה הגוף האמורפי, המתפתל על דפנות הקירות, ומוביל את העין עמוק לתוך עולם אחר. כל נעל וסנדל מקבלים את המקום הראוי להם על מדף מפוסל בקפידה מחומר בעל איכויות פלסטיות יוצאות דופן.

החומר הוא תערובת של חומרים טבעיים עם פולימר אקרילי של חברת Corian ,Dupont, שעשוי ממשטחים מוצקים, ויש לו יכולות עיצוב כמעט בלתי מוגבלות, כך שניתן לפסל איתו כמעט כל דבר שעולה בדמיון. הוא מיוצר ביותר ממאה גוונים שונים, ויופיו מתבטא במשחק עם תאורה נכונה. היתרון העצום שלו הוא החיבורים האחידים בין המשטחים, שנראים בנויים כגוף אחד.

האלמנטים היחידים שניצבים בחלל, בצניעות רבה, הם כורסאות בגוון דומה לקירות, כך שהן משתלבות בטבעיות עם התנועה הדינאמית של החלל. התאורה שקועה בתוך התקרה, ומכוונת להבליט את יופייה של כל נעל. הצבעים, שעוטפים את החלל בגוונים בהירים, משאירים את הבמה לעניין האמיתי שבקירות.
לאחר סיומו של עוד פרויקט מצליח ומאתגר מסוג זה, שאלתי אותו איזה מהפרויקטים, לדעתו, יצאו כמו שהוא דמיין אותם בהתחלה, והוא ענה בצניעות:
"תאמיני או לא, כולם".

באשר לעיצוב הישראלי, פביו לא ממש מכיר אותו, אבל דעתו הכללית על עיצוב מקיף עולם, ובמיוחד בישראל, היא, שעיצוב עוסק בהתחברות ולא בהיבדלות. ודאי שלאורך השנים מתפתחים זרמים וסגנונות שונים, אבל כל עיצוב מקומי נובע בבסיסו מכלל העיצוב העולמי, וצריך לנסות ולעסוק בהרכבת אלמנטים זה לזה, ולא לבודדם.

שאלתי את פביו באיזו דרך הוא מעוניין שאנשים יעריכו אותו כאמן וכאדם?, והוא ענה: "אני חושב, שאדם חי לפי הכללים שהוא מכתיב לעצמו, ומנסה לא לפגוע באחרים סביבו. אם אנשים מעריכים אותי, זה אומר שאני משיג את זה. אדם או אמן, אלה רק הגדרות, ולא יותר מזה". עבורו, אדם נאמד במה שהוא עושה ואומר, ולא במקצוע שלו. אדם יכול להגיד את דברו דרך כתיבה, ציור ובהמון דרכים אחרות, אבל ברגע שהוא יוצא בהצהרה, היא הופכת אותו לאמצעי אקספרסיבי.

עד היום כבש פביו נובמברה את עולם האדריכלות, עיצוב הפנים ועיצוב המוצר עם פרויקטים מאתגרים וייחודיים. "באיזה תחומים נוספים אתה מעוניין לגעת?" שאלתי אותו. "כמו שמישהו אמר פעם, אני מחפש את מה שאני מוצא", ענה לי, ולנו נותר לחכות לעוד סיפורים, שיסופרו.