כל הדרך הביתה

טיול מאורגן עם המדריכה עדה כרמי בשבילי גן שבלב בית בפרדסי השרון מגלה בריכה חבויה וספרייה בגלריה

דקל גודוביץ

"הנקודה החשובה בתכנון הבית היתה למצוא אינטימיות בתוך מגרש גדול שכזה, נקודת כובד אישית בתוך האינסוף שמשתפל אל הנוף" מסבירה עדה כרמי-מלמד. "זה לא שבלי עץ מול החלון, בלי כוכב מעל המרפסת או בלי פסנתר וספרייה אדם לא יכול לגור, אך כדי לגלות ולתמצת את הרצונות האמיתיים של בעלי הבית, אלה שבסוף התהליך יהפכו לקירות ולחללים, אנו מנהלים דיאלוג ארוך ורציף על תפיסת חללי המגורים.

בדיאלוג הזה החוץ תפס מקום מרכזי. זהו בית שעוסק ב'חלל החסר', בגן שלא נוגעים בו. דווקא הריאה הירוקה, 'באר האור והירק' הכלואה בין הנפחים הבנויים ומזינה את הבית, מטשטשת את הגבול בין פנים וחוץ ונשארת לא נגישה".

השער בגדר הבטון נפתח ואנחנו עומדים מול קיר נמוך ומטויח, שמתלווה אלינו לטיפוס במסלול עקלתוני מעלה. בסיבוב מבצבצות מולי תיבות וקוביות מחורצות בחתכי אורך וחתך רוחב אחד. עץ צפצפה אחד שולח זרועות ביניהן, רגליו אינן נראות. במצפור רחבה מרוצפת, ספסל בטון ארוך, מעקה ומבט ארוך אל הנוף הנפתח בפרספקטיבה צרה. עץ הצפצפה מתברר כטור ארוך של ששה עצים הנמשך אל הנוף הרחוק. שני מבנים נמוכים סוגרים משני צדדי, ביניהם גינה ירוקה ועזה. "הגענו?", אני שואל, מחפש את החצוצרות ולא את הצפצפות שיבשרו על בואנו לאחוזה הגדולה שנראית מעמדת התצפית כשני בתים פשוטים, לא יותר.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הגב - בלי לצאת מהבית

לכתבה המלאה

"אדם צריך לבנות את ביתו כך שיהיה בית ללא מרפקים, לא בחצוצרות גדולות, אלא בחלילים עדינים, כך שיהיה אורח טוב ברחוב" אומרת כרמי-מלמד. "לכן יש הבדל בין המעטפת החיצונית המאופקת עם פתחים קטנים כלפי חוץ, לעומת העושר הפנימי הנגלה בפתחים הגדולים. יש פה מופנמות גדולה מאוד, וזה דבר שקשה להשיג. אתה מתזמר את הדרך מהעמידה על הסף ועד ההתיישבות. יש פה התחלה, אמצע וסוף כמו בסיפור, אבל לפעמים, שבילים מסוימים מוליכים לשמיים, כמו זה שמסתיים בחלון הדרומי העליון שבקצה חדר המדרגות.

הדרך יוצרת את הציפייה ואת פסק הזמן בין הדברים. ההפסקה הזו מלאה ציפיות. הדרך חשובה לא פחות מהמטרה; הרבה דברים לא קורים בחדרים אבל קורים בדרך. לכן, אחת הסיבות שהקירות לאורך הדרך לא ישרים, היא כדי שהדרך תהיה יותר ארוכה. בניגוד ללופט ששם הדרך היא מקרית, לא מתוכננת, מנווטת בין רהיטים, אני מנסה לעשות מהדרך מקום
ארכיטקטורה, כי האדריכלות מסדרת חלל ואי אפשר לסמוך על הריהוט".

אני הולך בדרך הארוכה-ארוכה מהכניסה ועד לסלון הארוח שבקצה הבית, עובר בדרכי על פני הסטודיו, הגן, המטבח ופינת האוכל. מביט על הקונסטרוקציה המודגשת מצד אחד, על הפתחים הענקיים מצד שני, ועל האור החודר מעלה מבין קורות הקונסטרוקציה הגלויה.

הדרך לא נוצרת מעצמה. אנחנו יוצרים אותה בעזרת התנועה, הקונסטרוקציה והאור שבונים את המקום שלה" היא מסבירה. "האור הוא הדבר השני החזק בבנין. בגלל שימוש נרחב בזכוכית לכיוון צפון ומשני צידי הגן, יש החזרי אור חזקים, שלא רק משקפים את עצמם אלא גם מכפילים את הגן. אם מכניסים את האור נכון ויוצרים את הדרך, יש סיכוי, כי יש מימד שמשתנה כל הזמן למרות שהארכיטקטורה נשארת קבועה".

הבית הוא פוריטני, ובלי החושניות של החומר הכל הולך לאיבוד" היא מדגישה. "יש צל בין החומרים כדי לאפשר לחומרים לעבוד. במקומות בהם חומר אחד ניגש לחומר אחר נוצרת הזדמנות להפוך את המפגש להתרחשות עיצובית המעשירה את הבניין בפרטים. זו אחת הדרכים לפתור את המצב ולעדן אותו במקום לקבלו כפשוטו. לכן התזמור של החומרים והיחס ביניהם שונה מחומר לחומר. אני משתמשת בסקאלת חומרים וצבעים מועטה בדומה למוזיקה קאמרית, ואם התזמור לא נכון אין מה שיחפה על הכשלונות. בגלל שהכל מינורי, מאופק ועם קונטרסט גדול בין החוץ והפנים, הרזולוציה יכולה להתבצע רק במחברים. איך כל אלמנט מתחבר לשמלה הגדולה הזו.

'האדריכלות הלבנה' כפי שמכנים אותה היום בישראל אינה מרחפת, למרות שזה היה האידיאל שלה כתגובת נגד לאדריכלות של המאה ה-91 שהתעסקה בנקודת כובד. למרות שהבניין הזה מתחפר בקרקע, הוא יוצא הרבה מעבר לבית בזכות קווים נמשכים של קירות, בדומה למה שהאדריכלות הלבנה שאפה. זה הבית המרחף ביותר שלי, וזה לא בגלל שהוא יושב על חלקת אדמה גדולה שלא בלב העיר".

לא נראה לי שבסוף הטיול המאורגן של כרמי-מלמד יש מקום ליום קניות חופשי, ללא המדריכה. "חשוב לי לקבע דברים קבועים" היא מבארת, "התכנון שלי לא גורם לך להשתמש בבית אחרת מכפי שקבעתי, אלא לחוות את הבית אחרת, את היומיום אחרת. כי לחלום אותו כל אחד חולם לבד, וזאת הגמישות- בראש, במחשבה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully