לופט בטחינה

כבר זמן רב שהמושג "לופט" נקשר לחלל רחב ידיים ומעוצב למשעי, דוגמה ומופת לאיכות חיים אורבנית שקיפצה בקלילות מחתרנות סטודנטיאלית לבורגנות אופנתית. הביקוש הגואה לסוג כזה של חללים בכל מטרופולין, ועשרות ספרי עיצוב ואדריכלות המציגים לופטים עירוניים ברחבי העולם ממחישים זאת יותר מכל.

הראשונים שזיהו את הפוטנציאל הגלום במבני תעשייה היו אמנים, אינטלקטואלים וסטודנטים. אלו היוו עבורם שילוב אופטימלי של "מקסימום מרחב בעלות מינימלית": דמי שכירות נמוכים, ואפשרות מגורים ועבודה באותו חלל מרווח. הרעיון המקורי של החיים בלופט, שהחל כמעשה חתרני בשנות ה-50 בניו יורק, נדחק עם השנים לטובת יזמות חדשה ששיווקה את החללים הלא קונוונציונליים לסוג חדש של דיירים, והפכה את האזורים התעשייתיים למקומות מבוקשים ויקרים.

גם בתל אביב, אם כי באיחור ניכר, קשה למצוא חלל תעשייתי ראוי שלא נרכש עדיין על ידי יזמים והפך למוצר נחשק. עם זאת, אותם עקרונות מקוריים של חופש תכנוני, שילוב של מגורים ועבודה בחלל אחד ועלות דיור נמוכה בהשוואה לשאר שכונות המגורים בעיר, נשארו מפתים כשהיו עבור לא מעט יוצרים, אמנים ומעצבים.

הלופט שתכננו בני הזוג מיכלברג-פורת באזור המסחר של תל אביב בואכה פלורנטין הוא, לדבריהם, מחווה ללופט האותנטי משנות ה-50. "יצרנו חלל שונה בהשוואה למגמת עיצוב הלופטים ה'עכשווית'" אומרים בני הזוג, "חיפשנו לחיות בלופט כדי להגשים את תפיסתנו העיצובית, לממש את רצוננו לחיות ולעבוד בחלל אחד ובעלות נמוכה ומתוך כך, ליהנות מיצירה משותפת ועשייה עצמית".

החלל המדובר, ששימש עד לפני מספר חודשים מתפרה עמוסת פלורסנטים עם רצפת פי.וי.סי. שחוקה, נמצא בבניין בן שתי קומות ברחוב צר, עמוס חנויות ומפעלים קטנים במפלס הרחוב וחללי מלאכה וותיקים בקומות העליונות.

קרן מיכלברג-פורת, מעצבת פנים בוגרת פרסונס (ניו יורק) המתמחה בתורת הצבעים ושי פורת, נגר ורסטוראטור המתמחה בנגרות אורגנית, חולקים סטודיו משותף בשם "ID253 ". השניים עובדים ביחד בעיצוב תפאורה, אובייקטים לסרטים ופרסומות, בתים וחללים מסחריים.

החלל ששכרו בני הזוג היה נטול תשתיות מים ואינסטלציה; בקירות היו חורים גדולים, חלק מהקירות היו מחופים בקרמיקה, ועל הרצפה היה פי.וי.סי ישן שהשניים עמלו בקושי רב להסירו כדי לגלות את רצפת הבטון המקורית. "בחרנו להשתמש בחלל כמו שהוא בהתאמה לסביבה, לרמת הגימור של המבנה ולחומרים הקיימים" אומרים מיכלברג-פורת, ששיפצו את החלל במשך כחודשיים ולגמרי לבד. החלל הפתוח (100 מ"ר) חולק לאזורי עבודה ומגורים באמצעות מחיצות קיר חלקיות, ללא דלתות. המחיצות יוצרות מעבר חופשי בין האזורים, ושומרות על אסתטיקה אוורירית המתאימה לחלל פתוח.

חדר השינה מופרד בקיר בנוי ובו פתחים צרים לאורך ולרוחב, ובמחיצה מרחפת שבנה פורת מלביד צפצפה ממוחזר. את מרכז החלל הקדישו בני הזוג לאזור עבודה, עם שולחן גזירה המשמש כשולחן עבודה רחב מידות וסביבו חביות צבע מקוריות באדום עז, שהוסבו לכיסאות וחללן משמש לאחסון.

השימוש בחומרים שמר על צורתם הטבעית: בטון חשוף, עץ וברזל ללא תוספות, חיפויים או אלמנטים קישוטיים כלשהם. האמבטיה הושקעה בקוביית בטון באורך שלושה וחצי מטר, בחלל מרווח ונקי בעיצובו הצופה דרך פתח אופקי אל שאר אזורי הלופט.

המטבח הצנוע כולל פלטת נירוסטה תעשייתית שנקנתה בשוק הפשפשים, ושולחן אוכל שהורכב מלוח עץ ישן שנמצא ברחוב והונח על רגל ברזל ממחסן של מסגרייה באזור. תשתית הצנרת למטבח ולאמבטיה נבנתה מהיסוד, ומוקמה על גבי הקירות כנהוג בחללים תעשייתיים. בדרך זו טופלה גם מערכת החשמל, שחוטיה נותרו חשופים כשהיו מלבד התאמה מינימלית לצרכי מגורים.

גם בבחירת הצבעים שמרו השניים על העקרון שהנחה אותם בבחירת החומרים: התאמה בלתי מתפשרת למקום. הגוונים מתמזגים באופן טבעי עם החלל והחומר, כמו צבע ה"טחינה" כפי שמכנה אותו מיכלברג-פורת, כשלצידו צבע הבטון האפור וצבע העץ הבהיר. צבעוניות מרוככת, לא מנקרת עיניים, המשולבת פה ושם בכתמים אדומים עולצים המבייתים את החלל התעשייתי.