ציור של אור

יום אחד באה דנה לאמא שלה ושאלה אותה למה לבית שלהם אין גג. איריס, אמא של דנה, הסתכלה למעלה, ראתה את התקרה היציבה שמעל ראשיהן, סקרה את בתה בתהייה ושאלה אותה למה היא מתכוונת. דנה, שלא מזמן מלאו לה ארבע שנים, לא נשארה חייבת, הסתכלה באמה כאילו האינטליגנציה הטבעית של זו התרופפה מעט ומחתה בפניה: “אמא, באמת! לכל הבתים בשכונה יש גג אדום ויפה ורק לנו אין! זה לא בסדר! אין לנו גג!”.

העדרו של גג הרעפים אינו ההפתעה היחידה המזדמנת למבקר בביתם של הארכיטקטים איריס לניר ובעלה אורי לניר. בני הזוג תיכננו ביחד את ביתם שבכפר אביב ביישוב גדרות והם מתגוררים בו עם שתי בנותיהם. חסרונו של גג הרעפים ניכר בכפר שכמעט כל בתיו עוטים את המגבעת האדומה המשולשת. למבנה יש אמירה ברורה והדוקה והגג הישר יושב עליו היטב.

כבר כשעומדים בכניסה והדלת הגדולה נפתחת, המבט נמשך הלאה, דרך הבית אל השדות שמאחוריו. הדלת עשויה עץ אפריקאי בהיר וגולמי, בעיטור מתכת שחורה וגולמית גם היא. כל הקירות, החיצוניים והפנימיים, צבועים צבעים שקטים, שלושה גוני ירקרק-חום שקשה להגדירם.

הבית ניצב נטוע באדמה, שליו וקיים, כאילו הוא עומד כאן מזמן. הזוג לניר קבע לו ציר מרכזי המתחיל בשער הכניסה ונמשך עד החצר האחורית. הקו האמצעי של הבית, הנקי ממכשולים, פותח בפני המבקרים ציר ראות ברור, המעורר הרגשה כאילו אין כאן כלל אלמנט בנוי. שערו בנפשכם: באתם לבקר בית וכבר בכניסה מוצעת לכם האפשרות להיות בתוך החלל או לצאת החוצה, כרצונכם.

ההצעה מוצעת על ידי הבית עצמו. להיות בפנים, להיות בחוץ - אותה החשיבות לשניהם והם מתערבבים זה בזה. הבנוי והטבע חשובים באותה מידה והבא בדלתות המבנה מוזמן ליהנות מהשילוב ביניהם.

הצניעות, האל-זמניות שמשדר הבית והתחושה שכאילו צמח באופן טבעי מהאדמה מפתיעים בהתחשב בעובדה שמדובר בשני ארכיטקטים, בשנות השלושים לחייהם. איריס לניר למדה ארכיטקטורה בטכניון בתחילת שנות התשעים. אחר כך עבדה במשרד האדריכלים קוקה-ברא”ז. משנת 1998, עם לידת בתם הראשונה, הפכה עצמאית, עובדת ממשרד בבית, בשאיפה לצאת למשרד מחוץ לבית בשלב מאוחר יותר.

אורי, בן כפר אביב, החל את דרכו הארכיטקטונית בלימודים בסדנה לעיצוב ואדריכלות בתל אביב. אחרי שנתיים של לימודים בסדנה, מקום מאוד תל אביבי בעל השפעות באוהאוס מובהקות, לדברי אורי, עקר לניו יורק שם למד ב-PRATT INSTITUTE. עם סיום לימודיו חזר לארץ, עבד במשרדה של עדה כרמי והוא ממשיך לעבוד עימה עד היום בנוסף לעבודתו העצמאית עם שותפתו ואשתו איריס.

כפר אביב רחוק כמזרח ממערב מהעיר ניו יורק ועם זאת ניכרות השפעותיה של המטרופולין האמריקאית על מתכנני הבית שבמושב, כל אחד בדרכו. אורי מביא את התרשמויותיו מהעיר, כבן מושב שעבד באופן אינטנסיבי בעיר ולמד על אופיה. “בניו יורק”, הוא אומר, “למדתי הרבה מאוד על קצב ועל כוח בארכיטקטורה, וכיצד מחברים בין הדברים. למדתי לעבוד באילוצים - לרוב הבתים בניו יורק יש שני כיווני אוויר בלבד - ולמדתי כיצד אילוצים יכולים להיות יתרונות, כשהם מאפשרים לך לחשוב על רעיונות ופתרונות שלא היית פתוח להם קודם לכן”.

הקצב הניו יורקי כבש גם את איריס, אך בעקיפין, דרך ציוריו של מונדריאן. “ביקרתי בניו יורק ולא התחברתי אליה”, היא אומרת. “היא חיזקה אצלי את הידיעה הברורה שלכל מקום יש התכונות הטבעיות שלו שלפעמים אינן מובנות מאליהן. תפקידנו כמתכננים כולל גילוי והבנה של התכונות הללו, במקום לכפות אופי זר על מקום קיים. את הבית הזה תיכננו מתוך הקשבה ודיאלוג עם סביבתו. לציורים של מונדריאן, לעומת זאת, אני מחוברת זה זמן רב, והקצב שלהם הוא יופי קריסטלי בעיני, קצב שמשקף את העיר ניו יורק אך בהרחבה את מושג הקצב הכללי”.

לבית אכן יש אופי מונדריאני, אם כי מינורי יותר משחשבו בני הזוג בתחילתו של התהליך. צבעו הקשה להגדרה, אותו חום-ירקרק שקט, לובש אין-ספור גוונים ותת-גוונים במשחקי האור הטבעיים והמלאכותיים במפתחים, במעטפת ובתוך הבית. במבט מחוץ לבית אפשר להתרשם ממשחקי הקצב והחלוקות של קיר החזית.

משמאל למעלה חלון גדול המחולק לתשעה ריבועים שווים, שלושה על שלושה, בזכוכית חלבית. מימין למעלה חלון יחיד שקוף פינתי. הקיר המרכזי חוצה את הבית ומתחיל מחוץ לבית. המאסה הגדולה הכבדה והשקטה מחולקת למשטחים, חלקם בולטים וחלקם שקועים.

“חשבנו תחילה לצבוע את הבית כמעשה מונדריאן”, מספרת איריס, “בצהוב, אדום וכחול חזקים, אבל אחר כך הבנו שזה יהיה בוטה מדי, חזק מדי, פשטני מדי”. ואכן אין כאן ציטוט ישיר, זולת רפרודוקציה של אחת העבודות של מונדריאן התלויה במקום מרכזי בבית ושולחן ילדים אחד הצבוע בצבעי בסיס עזים.

יש כאן התכתבות מעודנת, מתוחכמת, בשפתם העיצובית של בני הזוג ובדיאלוג ישיר עם המקום שבו בנוי הבית. וכל זאת בקצביות עקבית, מעודנת ומרגיעה, ככל שהדבר נשמע מפתיע. חלונות, נישות, תאורות, ארונות המטבח, דלתות בצד האחורי של הבית, כל אלמנט מחולק בצורה שווה וחזרתית בטור, יחידות יחידות, יוצר סדר ומשרה שלווה.

אחרי שירד מהפרק רעיון ‘צביעת-מונדריאן’ לא ידענו באיזה צבע נצבע את הבית, עד שיום אחד באתי לבית במשך העבודה כשהטיח הראשוני הונח על הקירות ואז ידעתי - זה הצבע”. איריס ביקשה להשאיר את הקירות בצבע שהיה להם באותו רגע, אך הדבר לא התאפשר, שכן היה זה שלב מוקדם מדי בגימור הקירות. היא עמדה עם מניפת הצבעים ליד הטיח עד שמצאה את הגוון המדויק. הוא נראה כהה וקודר על המניפה אך כשהחלו הקירות לובשים אותו ידעו בני הזוג שעשו את הדבר הנכון. “אנחנו אוהבים את הקירות ריקים”, אומר אורי, “אפילו את המנורות אנחנו חושבים להוריד מהקירות כדי להגיע למשטחים נקיים עוד יותר”. הקירות החלקים מתפקדים כבדי ציור גדולים המפקירים את עצמם לחסדי קרני השמש וזו מציירת ציורים דינמיים, משתנים במשך הימים והעונות.

לבית חזית דרומית אחורית, פתוחה בדלתות זכוכית גדולות המאפשרות המשכיות מהבית אל השדות. הבית נפתח למרחבים שמאחוריו ומפנה את גבו לרחוב ולשכונה, עם חלונות מפתיעים גבוה גבוה בקיר הדרומי, בפס דק לכל הגובה בקיר המזרחי, ועם חלונות מקצביים בחזית המערבית.

שני קווי אור מתלכסנים על הקירות ומשנים זווית במשך הבוקר. הקרניים נכנסות מהמפתחים שהושארו בקירות ומשחקות על הקירות. “לא יכולנו לצפות את מהלך משחקי השמש בתוך הבית”, אומר אורי, “אבל בנינו את הפתחים וחיכינו לראות מה יקרה”. השמש מצדה לא מכזיבה ועם תנועתה בשמים בשעות היום ובעונות השנה היא מציירת ציורים משתנים על הקירות.


עם חזית מזרחית דומיננטית כל כך, איך מסתדרים כשחם? “אנחנו נעים עם השמש”, הם מסבירים, “בבוקרי קיץ אנחנו יושבים בצד המערבי של הבית ונהנים מצלו ובערב אנחנו יושבים בצד המזרחי. בחורף אנחנו משנים את תנועתנו. עיצבנו נישות ישיבה במקומות שונים בבית ומחוצה לו ותמיד יש איפה לשבת”.

הבית אכן מאפשר צורות ישיבה שונות ואפשרויות שיחה שונות, אחד על אחד ובחבורה. בני הזוג מארחים בחבורות גדולות והבית נותן לכולם מקום נעים, האנשים נבלעים ונעלמים בו כשהם יושבים ביחד. המרחבים בבית מפתיעים בהתחשב בעובדה שהוא יושב על מגרש לא גדול בהרחבה של מושב. חללים גדולים נתפשים כמשהו יוקרתי וגם יקר אך אינם בהכרח כאלה. גם במשאבים מוגבלים אפשר ליצור חללים נדיבים, תלוי בפתרונות היצירתיים של המתכנן.

העיצוב הפנימי חשוב כדי לתת לבית את המגע הסופי. חלל גדול עלול להיות קר ומנוכר והזוג לניר חשב בתחילה על בטון חשוף. אך הקווים הנקיים והישרים והחלל הגדול עוררו רצון לאלמנטים שיהיה בהם מתחושת החום. כך נבחרו הצבע וחומרים גולמיים כמו עץ מייפל במטבח ובחללי האחסון שבינו לבין הציר המרכזי של הבית (בביצוע חברת איירון סטיל), ברזל צבוע בגוני הקירות, בחלונות ודלתות בלגיים בכל רחבי הבית (בביצוע פרויקה), עץ איפאה ברצפת המרפסת הפונה לשדות (בביצוע חברת ריצפרקט) ואבן מצפה בגודל לא אופייני של 30X30 ס”מ (באחריות הקבלן שמוליק רונן שביצע את השלד, הצבע ועבודות רבות נוספות).

הכל מבוצע ברמת גימור גבוהה, כל האלמנטים מתחברים ויושבים היטב ביחד ויש תחושת גולמיות נעימה, טובה וטבעית, כשהחומרים השונים חושפים בקלות את תכונותיהם האורגניות: בליטות ושקעים באבן, עיניים בעץ, הברזל שישרותו אינה מושלמת, חום החומרים.

וכשהערב יורד מדליקים בני הבית את התאורה המלאכותית ואת מקומם של ריצודי השמש המתחלפים תופסים מקורות אור יציבים המשחקים עם ממדי הלמעלה-למטה, ימינה ושמאלה ובאלכסון. הקצביות של האור בנישות שנוצרו, שוות וחוזרות, ארונות המטבח והחלונות, המדרגות, הדלתות הבלגיות הפונות החוצה, הבית פועם כלב בריא העובד בשקט ובבטחה, מפתיע בשובבות החפצים היושבים בגומחות, מעוצב, חי ונעים, מקום לחיות בו וגם ליהנות מיופי, תוצאה של מחשבה מדוקדקת וחוש לאסתטיות ולשימוש בחומרים, צורות וקצבים.