סגנון חופשי

בשונה ממרבית הדירות והבתים שתיכנן האדריכל יוסי פרידמן - לדירתו הפרטית הוא לא מביא לקוחות חדשים. לא כי איננה מתוכננת לעילא, אלא שהיא מנוגדת ל"אטמוספירה הישראלית" שבה מבקשים רוב הלקוחות בארץ לחיות; פתיחות, אווריריות, מפתחים גדולים לחוץ ולנוף.

בדירה, הממוקמת ברחוב שליו בלב תל אביב, יש דווקא משהו עמוס, אקלקטי, שמבוסס על חפצים אישיים, אובייקטים משוקי פשפשים בעולם, "ריג'קטים של לקוחות", עבודות אמנות שהוריש לו אביו ואוספים פרטיים שמתארגנים ביחד בקולאז' אינדיבידואלי שפרידמן מכנה "סגנון חופשי".

העיקרון המנחה אותו הוא יצירת מעטפת אדריכלית יציבה והרמונית, בעלת פרופורציות מדויקות וקבועות המגדירה מסגרת לשינוי, העברה והתפתחות; האדריכלות קבועה והעצמים משתנים. "בית הוא דבר חי", מאמין פרידמן, "והוא צריך לדעת איך להכיל את רצף הדברים והשינויים".

בשונה מסגנון אולטרה-מודרני שלמרות האווריריות מקבע כל דבר במקומו, הסגנון החופשי מאפשר פיתוח וחופש ויותר מכל - משקף את בעליו. פרידמן שואב השראה מהמסורת האירופית שבה לא נהוג לעבור דירה, אלא למלא אותה, לשנותה ולחדשה מבפנים, לפעמים במשך דורות. בהקשר זה, מפתיעה העובדה שהדירה בגרסתה הנוכחית (חיבור של שתי דירות סמוכות) מעניקה תחושה של בית ותיק, שקשה להתייחס אליו במושגים של זמן.

הפתעה נוספת מתגלה כשמתברר שלמרות ההקפדה הכמעט מוזיאלית - יש בדירה של פרידמן תנועה מתמדת; של אובייקטים, של אנשים (חברים, סטודנטים) ושל שני הכלבים שמתגוררים בה גם הם.

הדגש בדירה, המגדירה מספר לא שגרתי של פינות ישיבה, אכילה ואירוח, הוא על המבט פנימה ולא החוצה. החלונות מוסתרים בבדים מסנני אור וחלק מהמגוון הרב של המנורות (36) דולק גם ביום. הרעיון הוא שהבית אינו חלק מהחוץ, אלא דווקא מפלט ממנו.

"כשאני מגיע הביתה בסוף יום עבודה אני מחפש שקט ונוחות", מסביר פרידמן, "ומקום שיאפשר לי להיכנס לעצמי ולהתמסר לדברים שאני רוצה". החפצים ובעיקר האדריכלות והפרופורציות של הבית מייצרים בשבילו מעין תחושה של "ביתו מבצרו" החשובה בעיניו בעידן הווירטואלי של היום יותר מתמיד. בהקשר זה, יש לו אפילו טקס הדלקת מנורות עם הכניסה לבית - כאנטיתזה למערכות החיווט החכמות שהוא מתקין בבתי לקוחותיו. הוא גם היחיד במשרד שלו שאינו משרטט במחשב אלא מעדיף סקיצות ושרטוטים ידניים. אין לו אפילו מחשב בבית. מה שיש הם מאות ספרים המשמשים אותו לעבודה, להוראה ולהתייחסויות שונות והרבה מאוד חפצים בעלי סיפור אישי, שנאגרו במשך הזמן ונדדו אתו בין הדירות הרבות שהחליף במשך 30 השנים שחי בחו"ל.

למרות ריבוי החפצים - אין בדירה תחושת דחיסות, אלא עושר ומגוון שמאפשרים למצוא עניין בכל זווית מבט, "כך שלא יתעורר הצורך לפנות החוצה". וכדי לרענן את הנוף הפנימי הזה יש בדירה תחלופה מתמדת של עצמים - גם מבחינת מיקום וגם מבחינת הרהיטים עצמם.

מציאת גורם מאחד לכל האובייקטים שעוברים תחת ידיו אינה משימה פשוטה, משום שלאו דווקא האיכות, "החתימה" או התקופה שבה נוצרו - הן הקובעות, אלא קריטריונים פרטיים לגמרי הקשורים להיסטוריה המשפחתית או לנוסטלגיה אישית, סנטימנטלית. לעצמו, למשל, הוא אף פעם לא מתכנן או מזמין שום רהיט. "אני מוקף בכל כך הרבה חפצים שכבר מישהו השקיע בהם עבודה ומחשבה", הוא מסביר, "שכל מה שצריך לעשות זה לתת להם כבוד ראוי ובית".

הדירה בנויה משתי דירות שיכון סמוכות, גבוהות תקרה, בבניין משנות ה-40, שאוחדו ואורגנו בארבעה פלחים אורכיים המגדירים אגפים שונים בבית - מטבח, פינת אוכל, פינת עבודה ופינת ישיבה; חלל כניסה מרכזי ומרפסת; חלל מגורים; חדר שינה, חדר רחצה ושירותים.

תפישת הפלחים נבעה מהחללים הגבוהים והצרים המקוריים של הדירות, שהועצמו בעקבות החיבור. במקום לבטל אותם החליט פרידמן להשתמש בהם להגדרת אגפי הבית השונים ואף עיבה ושינה אותם כך שנוצרו מפתחים מסיביים ו"משרי ביטחון" בפרופורציות גיאומטריות. "השילוב בין מסה לגובה חשוב לי במיוחד", מסביר פרידמן, "כנראה בגלל הממדים האישיים שלי".

בכלל, הקשר בין חלל מגורים לפרופורציות אנושיות משמעותי מאוד בעיניו והוא מאמין שחלל דירה או בית נמדד במטרים המעוקבים שלו ולא באלה הרבועים. מכיוון שהחלל בדירתו בכל זאת מוגבל, הוא יצר מבטים מרביים מכל כיוון באמצעות מראות ציר המאפשרות "מבט לאינסוף", במקום שאין פתחים ממשיים.

לטענה כי יש בבית ניחוח אירופי מגיב פרידמן לאו דווקא בשמחה. מצד אחד, הוא מודה שיש לו חיבה גדולה יותר לאמנות ולעבודות יד מהמאה ה-19 מאשר לקונספט של דלות החומר, אדמתיות וחלוציות. מצד שני, הוא מצביע על עבודות אמנות ישראליות משנות ה-30 ואילך התלויות על הקירות ומציגות נופי מעברות וארכיטקטורה מקומית "שאין ישראליות מהן". בניגוד לתפישה הרווחת בארץ ש"'בורג'ואה' זה משהו שלילי שסותר את הארץ-ישראליות", יצר פרידמן, ששהה בארה"ב יותר ממחצית חייו, תערובת משלו, שאינה מפרידה ומגדירה, אלא מבוססת אך ורק על העדפות אישיות.

ביקור בדירה שלו מאפשר למעשה הצצה נדירה לחפיפה מושלמת בין פרוגרמה, תכנון ותפישת הלקוח כמקור השראה; חייו, עיסוקיו, ההיסטוריה וההעדפות שלו. "הבית הוא בהחלט שלי", מסכם פרידמן, "כי הוא לא מזכיר לי שום מקום אחר".