היום כל הגבולות בין התחומים היטשטשו, אין התמקצעות, אין חוקים ברורים ותחום הערוב פרוץ לגמרי. בזה אין כל חדש. צלם הוא כוריאוגרף שהוא במאי שהוא צייר שהוא סופר שהוא שחקן שהוא מעצב אופנה שהוא שף, שמקים בזה הרגע חברת סטארט-אפ לשליחת תמונות דרך הטלפון שיגיע למחשב שיקרין על הקיר שני סינים במקסיקו מנגנים בכינור גדול.
פעם החיים היו יותר פשוטים. היה אחד שתכנן את הבניין וקראו לו אדריכל. היה את זה שבנה וקראו לו בנאי. והיה את זה שהכניס לבניין את הנגיעה הפרטית עם כלי הקרמיקה שעיצב. פעם קראו לו קדר. למי שמציג בביאנלה הרביעית לקרמיקה שנפתחה במוזיאון א"י צריך כנראה לקרא "קדריכל".
ולא רק בגלל שנושא הביאנלה השנה הוא "טריטוריה וזהות- בין קרמיקה לאדריכלות", אלא גם בגלל שאפילו האוצר של הביאנלה לקרמיקה הוא בכלל אדריכל. האדריכל דוד קנפו. קנפו הגדיר בדברי הפתיחה שלו את האדריכלות כ"עוסקת בקנה מידה ציבורי, גדול, בעיר. ולעומתה הקרמיקה היא מלאכה אינטימית של יצירת כלים לשימוש האדם ביומיום". בערוב התחומים שבין השתיים נבחנות גישות מנוגדות כמו מקומיות מול גלובליזציה, פונקציונליות מול מונומנטליות, נבחנים הקשרים תרבותיים, אתנים, דתיים ולאומיים, ונבחנים מושגים כמו זהות, טריטוריה וגבול.
הוא מסכם את דבריו וטוען שזהו "דיאלוג פלורוליסטי בתנאים של פיוס". מכיוון שטרם מתנהל פה דיאלוג בתנאים של פיוס במישור הפוליטי-מדיני, נשאר לבחן את הדיאלוג שבין האדריכלות לקרמיקה. וכאן חברים התבלבלתי. התבלבלתי זה לא מילה, ממש התחלתי לפחד. לא יודע למה, אולי זה קשור לפירות היפים מפלסטיק קשיח שעמדו פעם בקערה מהודרת בכל סלון ישראלי. אני זוכר שבתור ילד התארחתי אצל חבר, והפירות היו נראים כל כך טוב, שלקחתי לי תפוח ונגסתי. טוב, לא אלאה אתכם בכל ההתפתחויות הרפואיות שקרו לי מאז בחלל הפה ובמיוחד בשיניים, רק אומר שהתפוח הזה גרם לי להלם קרב מקומי. מאז אני נזהר אפילו עם פרחים מפלסטיק.
לכן כשביקרתי בתערוכה הלכתי קצת כמו פיל-פילון בביאנלה לחרסינה. והאמת שהיו לי סיבות טובות. מעבר לכך שרב העבודות תלויות או מונחות על הרצפה וצעד פזיז יכול לשבר אותן, יש גם רגע מסוים בתערוכה שאתה כבר לא ממש יודע מה אמיתי ומה עשוי מחימר. למשל הפיטנות היפות של נעה הולדשטיין, או תבניות הביצים של פרידה שטיינברגר, או תיבת הגפרורים של אנה קירזנר (נגעתי, אל תגלו לאף אחד, אבל הגפרורים לא מקרמיקה...).
פתאום תיק העור היפה של אחת מעלמות החמד שלידי נראה היה לי כעשוי מפורצלן. תחושה קרירה של צמרמורת עברה לכל אורך עמוד השדרה שלי העשוי עצמות וסחוסים. ואז הגיע מופע הריקוד שבסיומו הוגשו עוגיות שנאפו בתנור של קרמיקה. הילדים התנפלו -אני נבהלתי. הרי כמו שאומרים, העוגיה לא נופלת רחוק מהתפוח.
חזרתי מהר לתערוכה כדי להמשיך ולהתלבט האם האריחים האורבניים של דינה שחר הם אריחים או צילומים, והאם התריס הארוך של אירית אורפז ותמר כהנא עשוי כולו מפורצלן או שמא רק השלבים מפורצלן והשאר זה פלסטיק.
הגיע הזמן לדעתי למעשה פוליטי ולא רק בתחום גדר ההפרדה, ששלל ייצוגיה הקרמיים היו נוכחים מאוד בתערוכה. אחרי שהפכו את תל אביב מאז שנות ה- 80 ל"עיר לבנה" בזכות סדרת ארועים ותערוכות ל"בתי הבאוהאוס" המתמוטטים משנות ה- 30, הגיע זמנה של אדריכלות שנות ה- 50 וה- 60 בישראל. הגיע הזמן שגם תריסי הפלסטיק "המכוערים" של מרפסות בתי ישראל יעברו תהליך של "הדרה". הדרה מלשון כבוד ולא מלשון הרחקה והדחקה.
התערוכה במוזיאון ת"א מסוף 2000 והספר מ- 2004 "הפרויקט הישראלי" של צבי אפרת וצבי אלחייני היתה יריית הפתיחה.
לכן אדריכלות היא מעשה פוליטי. כל התחומים היום מתערבבים, וכל מעשה הוא מעשה פוליטי. למשל להציג ביאנלה לקרמיקה ללא אמנים ערבים.
'הביאנלה הרביעית לקרמיקה- טריטוריה וזהות- בין קרמיקה לאדריכלות'. אוצר דוד קנפו, עיצוב התערוכה: "קבוצת תו". מוזיאון ארץ ישראל, ת"א. ללא מועד סיום.