כאן לא מודיעין

יש רגעים שבהם אתה נוטל חלק בהיסטוריה, שמתרחשת למעשה סביבך - בזה הרגע ממש. הבעיה, שלמעט ההיסטוריונים החכמים לאחר מעשה, שייוולדו דור או שניים אח"כ ובודדים ספורים מבני הדור - חוזים, אנשי רוח משוגעים שאיש אינו שומע להם ומדינאים (כשעוד היו כאן כאלה עד לפני כמה עשרות שנים, בטרם הפכו כולם לפוליטיקאים) אין מי שישים לב לכך.

את כל זה הקדמתי כדי שלא תמצאו את עצמכם לקראת הבחירות לכנסת הארבעים ותשע (אל תדאגו- 49 בקצב של הבחירות האחרונות אפשר לסגר גם ב-16 שנים כמו כלום) מול איזה ג'ינג'י ממושקף, שיטריד אתכם בשאלות מציקות על איפה הייתם ומה עשיתם כשנעלמה תל-אביב. כן, נעלמה. לא בבת אחת, שהרי תמורות גדולות לא קורות בבת אחת, אלא כתהליך. כי הרי גם המדינה לא קמה בבת אחת, גם השחיתות לא התחילה פתאום וגם אחמדינג'אד לא התחיל לפצח גרעינים יום מעונן אחד.

"תראו את הגודוביץ הזה. עד שנפטרנו מהאבא שלו התחיל זה לזיין לנו בשכל חזונות חורבן על תל-אביב. יאללה תן לזיין בשקט. יש פה יופי של עיר, אחלה בחורות שבעולם, אלכוהול וקפה מצוינים וחוץ מהשכירות הכל סבבה" (צעיר מעוך ומקומט).

אוף, הכל קשור בסופו של דבר לכסף ושכירות. תשאלו את יוסילביץ הזקן המקומט, שגר בקומת הפרטר, שנכנסים אליה מהחצר הצדדית, מאחורי הפחים הירוקים של העירייה. הוא גר בשכירות מוגנת, משלם 150 ¤ לחודש ל- 3 חדרים וגורם ליותר מבן אדם אחד לתלוש שערות בציפייה, שנמתחת ונמתחת למוות בהריסה. פעם, לפני 60 שנה, זה היה המחיר. היום במחיר הזה אפשר לשכור 10 בלאטות סומסום שבורות. ועוד עם שותפים. והמחיר הזה משגע את כולם. פה קבור כל הכסף. ובעיר הזאת חיים עוד כמה וכמה יוסילביצ'ים, שמשגעים כמה וכמה בעלי בתים וונדליסטים. עם כל הכבוד לזקנה ולמפלגה, הרי לא יוסילביץ ובטח לא רגינה, אשתו שתחיה, כבר מזמן אינם מניבים. אבל יש כמה שעוד יכולים להניב נדל"ן ומהר.

הנה לדוגמה, רק לא מזמן אושרה תכנית תנובה להריסת השוק הסיטונאי בת"א ובניית כמה גורדי שחקים, מסחר ומשרדים. בשבוע שעבר אישרה עירית ת"א בניית מגדל בשטח הציבורי הענקי בפינת הרחובות רמז וארלוזורוב. עוד מעט יתוכנן מגדל נאה מעל מטה משטרת ת"א הישן בצפון רחוב דיזינגוף שעבר לקניון משטרתי ענק בדרום העיר. ומי זוכר בכלל דברים שקרו ממש אתמול, כמו: רובע לב העיר, שנבנה במקום ביה"ח הדסה בבלפור ומוזג למפלצת הבריאות של מרכז סוראסקי; או מועדון אלנבי 58 ששכן על חורבות קולנוע אלנבי, ושהיום נזרק ורוכז עם חברים אחרים במחנה הבילוי בנמל ת"א; ומה עם שאר הקולנועים השכונתיים והמרווחים בטרם עידן הרב-קולנוע וקומפלקס הסינמה סיטי, כמו: תכלת, אופיר, מוגרבי, וקולנוע תל-אביב שבקרוב גם הוא יהפוך לעוד מגדל מגורים יוקרתי; או את תחנת כיבוי האש הישנה בבזל שעברה טרנספר לרידינג ועל חורבותיה צץ מגדל בזל; ומה על גן החיות העירוני שסופח לספארי ובמקומו צמח מגדל גן העיר; ומה עם אולם הספורט של אוסישקין שייהרס בקרוב, בעוד אולם יד אליהו (נוקיה) הפך למגה-ספורט וקניות.ויש גם תכניות לעתיד הקרוב מאוד, כמו: מגדל מגורים במקום בי"ח אסותא הישן (שיעבור לרמת החי"ל), מגורים צפופים במקום שדה התעופה דב הוז.

אני עוצר כאן, אבל העיר לא. "העיר רצה לנו", כמו שאמר לי מהנדס העיר חזי ברקוביץ. אבל לאן? איך אפשר לחיות בעיר אמיתית, מגוונת, תוססת, תרבותית, חברתית, קהילתית; עיר שהיא מרכז אמיתי של תרבות, מחקר ויצירה, אם כל הדברים שהיו לה במרכז הוצאו מתוכו ורוכזו מבחוץ. הרי זה כאילו ת"א באה לבקר חבר חולה מאושפז (נגיד, מודיעין) ונקלעה בטעות לקומת חדרי הניתוח. ואז, במתק שפתיים משכנעים אותה הרופאים הראשיים שאם היא כבר פה למה שלא נבדוק אותך. נוציא לך כליה (כי הרי יש לך שתיים), שקדים זה ממש מיותר, על הדרך לוקחים ריאה (הזיהום בעיר זה משהו נורא) ולבסוף גם משכנעים אותה לתרום לב לטובת המדינה. מה יש, כמו חדש, והיום הרי הכל עושים מפלסטיק.

ובאמת מי צריך את מכבי אש והמשטרה המרעישים בלב העיר, או שוק מצחין, או גן חיות עם נפיחות היפופוטמים שעושות גלים עד הרכבת? ומי צריך בי"ח נוסף ומוסכים ותחנות דלק ואת משרדי מס הכנסה וביטוח לאומי, ששכן מול בניין העירייה. בסוף גם העיריה עצמה תברח מהעיר לפרברי מודיעין. כי אז באמת מי יצטרך בכלל את ת"א?

מדהים איך ההיסטוריה נכתבת בזה הרגע. איך מחלת הפרבור תוקפת אותנו לא רק מבחוץ וממודיעין, אלא גם מבפנים. מה יישאר בעיר בסוף מלבד פרבר שינה אחד אחיד וגדול עם עוד ועוד מגורים וכמה בתי קפה ומסעדות קטנות שבקושי אפשר יהיה להתאוורר בהם מהמונוטוניות הנוראה? אני אוסף עכשיו לקראת החורף העגמומי שבא את שאריות הצבעים שנשארו מאביב עירי הזוהר. וכשיבואו הג'ינג'ים הקטנים ויציקו לי בשאלות, אוכל לשלח להם את הלינק לכתבה הקצרה הזאת. לסיים אותה ב"אמרתי לכם", יהיה ממש מיותר.