חתולים בבוגרשוב

דורין ועזריאל ארד גרים עם שלושת חתוליהם - לה-פאייט, תמר וצדקיהו, ברחוב קטן ליד בוגרשוב בתל אביב. 95 מטר בקירוב, קומה שלישית, בלי מעלית, בלי חניה ואפילו בלי אוטו. דורין מתמחה בייעוץ אישי בשיטת הסיינטולוגיה, ועזריאל הוא איש תוכנה.

בכל קומה בבניין יש שתי דירות לאורכו, כך שלכל דירה יש גם חזית, גם עורף וגם מבנה צר וארוך. "חדרי השינה שלנו פונים מזרחה והסלון מערבה, זה אומר שכל היום יש לנו שמש" מספרת דורין. "היא עולה מול חדרי השינה, מטיילת לאורך החלונות הדרומיים ובשקיעה היא בחלון בסלון, מול הפרצוף.

העניין עם השמש שנכנסה לנו לחיים התחיל בגלל שאני שונאת תריסים, את העליבות הזאת שהם נותנים למראה של העיר, אבל לא תיארתי לעצמי שהשמש והזכוכיות יהיו כאלה בעייתיים. חצי שנה אחרי שנכנסנו, אספנו קצת כסף ועשינו תריס חשמלי בחדר השינה, וסוכך ממונע לטובת המחשבים של עזריאל. הסוככים יוצרים תחושה של הגדלת הבית.

עד הדירה הזאת גרתי בדירות שכורות, כולן באזור שינקין. בכל דירה היו דברים שהיה לי עצוב להיפרד מהם: בדירה עורפית היו לי חצר, ערסלים, ברושים עתיקים. בדירה אחרת חצבו ירידה למטה בכניסה לסלון. הייתה לי חברה ששאלה אותי מה הייתי רוצה לקחת מדירה שגרנו בה המון שנים, ושמאד אהבתי. אמרתי לה 'את הרצפות המדהימות' אז היא באה והעתיקה לי מרצפת אחת, ושיבצתי אותה בפסיפס שיצרתי שבאמבטיה.

הכנו רשימות של המינוסים שהיו בכל דירה שכורה, מינוסים שמגלים אחרי שחותמים חוזה. למשל: שאין בית-כנסת למטה, שאי אפשר להתקלח עם זרם המים, שהדירה לא מוארת. עם הרשימה הזאת הלכתי לחפש בית. הדירה הזאת הייתה מזעזעת אבל כשראיתי אותה, התיישבתי על ספה שהייתה בה, פתחתי את התריסים והרגשתי שזה הבית שלי.

כשגרתי בדירות שכורות, יכולתי לצבוע פתאום קיר בצהוב. עכשיו, כשראיתי כמה עבדו רק על הטיח, וכשהכל מסויד ונקי, הרבה פעמים בא לי משהו אבל אני מפחדת שזה יעבור לי אז אני עוצרת את עצמי ועושה בסוף בחירות יותר שמרניות מהתשוקה המיידית שלי. מחפשת באלאנס בין קריזה שיש לי, לבין משהו שאני יכולה לחיות איתו לאורך זמן.

יש גם דברים שהכתיב הבית הספציפי הזה, עם הגיזרה הנקניקית שלו. פה נכנסה החשיבות של העזרה המקצועית שלקחתי לתכנית של הבית. התחלתי לבד, אבל לא הצלחתי לראות איך אני מכניסה את כל הצרכים שלנו לדירה. פניתי לאורנה בלום, חברה שלי ומעצבת פנים. אורנה הכניסה מישהו שעובד איתה ושיש לו פטנטים מבריקים, שלמה צור, מעצב תעשייתי והבעלים של 'ארגו' בסלמה. הם עזרו לי להגשים את הבית: שלמה נתן פתרונות ששכללו את הרעיונות של אורנה ושלי, ואפשרו להכל להתקיים. עשינו כמה תוכניות ובסוף היתה תוכנית מושלמת, עם כל הדברים שרציתי - סלון, מטבח, פינת אוכל, חדר עבודה לעזריאל ופינה בשבילי, שני חדרי שינה, מרפסת שירות לכביסה ומרפסת לחתולים.

שלמה הציע פתרונות, כמו ה'אי' למקרר במטבח. רוחב הדירה הוא פחות מחמישה מטר והאי, שבחיים לא הייתי חושבת עליו לבד, נותן לי גם פינת ישיבה, גם מקרר וגם מטבח במסגרת הרוחב הזה. פתרון שני הוא שולחן העבודה של עזריאל, שהחזיר את השלום לבית. עזריאל לא היה מעורב בתכנון, והדבר היחיד שעניין אותו זה שיהיה לו חדר. שלמה התחיל לשרטט לו את השולחן, הם דברו מחשבית והוא נרגע. השולחן, שיש בו קשת מרכזית המאפשרת לעבוד מול שלושה מחשבים ומקום אחסון לכבלים ומודם, מכיל פונקציות שלפני זה הצריכו שני שולחנות. המחשב, שעושה המון רעש, קבור בתחתית השולחן בתוך ארון, והאוורור מתבצע בעזרת ונטה וחור בקיר החיצוני.

הפטנט השלישי הוא גולת הכותרת: 'ספסל החתולים', שאפשר לי לא לגנוב חתיכת מרפסת רק בשביל ארגז החול שלהם. הם נכנסים מדלת פליפ לתוכו, עושים את צרכיהם ויש ונטה ששואבת את הריח החוצה. חציו הפנימי של הספסל משמש לאחסון החול והאוכל שלהם. חוץ מכל זה אנחנו גם יושבים עליו והוא חלק מהסלון, כך שהוא מאד מאד פרקטי. כל ההחלטות לגבי מה שנכנס הביתה עוברות את הסינון של 'האם אפשר לחיות עם זה ועם חתולים ביחד'. הייתי רוצה חנות שתתמחה בריהוט בשביל אנשים עם חתולים.

כל הקירות הפנימיים נשברו - הכל חדש, כולל צנרת, חשמל, חלונות. הדבר היחיד שנשאר מהבית הקודם הוא חלק מהרצפה: אהבתי את רצפת השומשום הג'ינג'ית וגם ידעתי שאני רוצה רצפת שחמט שחור-לבן. אורנה לקחה אותי לדירה אחרת שהיא עשתה בתל אביב, עם רצפת חצי חצי, ואמרתי שאני גם רוצה. הלב של הבית, שנהרס והחלוקה בו השתנתה, הוא עם רצפת השחמט, הסלון נשאר 'בוגרשוב' ובחדר השינה יש פרקט סקנדינבי בהיר.

מיקום החדרים השתנה, כי רצינו ליצור שני חדרי שירותים: המרפסות נמחקו והמסדרון התקצר, למרות שגם היום הוא ארוך. ברצפת הסלון יש חריצים, עדות לדלתות הזזה שהיו פה פעם כשחלקו היה עדיין מרפסת. הפגמים הקיימים הם בעיני הסיפור של המקום. יש אנשים שלא יכולים לחיות עם כזה פס שעובר להם באמצע הסלון; לי זה נראה כמו שלמישהו יש צלקת על הכתף, והיא חלק ממנו.

בחדרי אמבטיה יש אריחים שציירתי עוד לפני שקנינו את הבית. בקטע של החוזה, תמיד מפחדים שזה יתפוצץ, אז ציירתי את הרחוב על אריחים והקפתי את הבית שלנו בעיגול 'יו אר היר'. אני מאמינה בזה שאנחנו כל הזמן עושים החלטות ויוצרים בעולם שלנו ואחר כך, זה מתבטא בעולם הפיזיקלי.

אני מציירת מגיל שלוש, ומבחינתי כל הצבעים הולכים ביחד. שמתי קצת ברקסים בבית כדי שלא יהיה פה צבע אחד כפייתי, עז מדי ושעשוי להימאס. לכן הלכתי בחלל הגדול על הסגול הבהיר, צבע שיכול לקבל על עצמו סוגים שונים של ריהוט. רציתי דלת צבעונית, שמשהו יברך אותך לשלום אחרי שאתה עולה שלוש קומות במדרגות. מצאתי שיש ירוק שהיה חתיכה נדירה כי הפסיקו לייצר אותו, אורנה הציעה לחבר אותו עם טורקיז, והלכנו על השילוב בין שניהם בחדר האמבטיה".

"עזריאל והחתולים".

"עליסה בארץ הפלאות. לא ממש התכוונתי שהוא יצא כזה אבל יש בו משהו של פנטזיה, בעיקר בגלל הרצפה, הסגול של המטבח והסגלגל של שאר הבית".

"עושה קולט אדים. כשמטגנים, חלון זה לא מספיק".

"במשך השנים אספתי כל מיני אימאג'ים של כביכול בית חלומות. אבל כשלוקחים את כל הדברים האלה ומתחילים להתחכך איתם מול המציאות, נוצרת שם איזה שהיא מסננת ומה שנשאר בסוף זה הדברים שהם הכי את. חוץ מזה, כל עוד יש בעולם גרביטציה, גם בתי-החלומות מוגבלים, בית חלומות זה משהו שאתה בעצם יוצר פה, עם חומר, אנרגיה, מרחב, זמן".

"אני מרגישה בבית בהרבה מקומות שהם לא רק הבית שלי. איפה שטוב לי אני מרגישה בבית, ואז באופן טבעי אני מתחילה לשנות שם דברים. יש לי נטייה להשתלט ולשנות דברים בבתים של חברים, לאן שאני מגיעה אני מתחילה ליצור ואז זה עוד יותר שלי. התפקיד הנצחי של החיים שלי זה ועדת קישוט".

"אין לי פינות. זה כמו שתשאלי אותי מה יותר חשוב, רגל או אוזן. אני צריכה את כל הבית, הכל חשוב והכל צריך להיות בהרמוניה ולקבל את אותה תשומת לב. כשאני מתקלחת הכי חשובה לי המקלחת. אם אני מבשלת, הכי חשוב לי המטבח".

"חדר שינה נוסף. כשיהיה לנו ילד, הוא יטופל".

"הצבע של חדר השינה הוא ממגזינים של בתים מרוקאים - כחול נגד עין הרע שהשד לא ימצא אותך, לצד הרעיון שחדר מנסה להיות שמיים".

"עד גיל חמש וחצי עברתי המון דירות עם ההורים שלי, אחרי זה הגענו לאזור שגדלתי בו בתל אביב. אצל אמא שלי היה את החופש הזה של 'עכשיו בא לי ככה' ועושים את זה בלי לדפוק חשבון. אבא שלי נורא סטייליסט, הכול מותגים, קסטיאל ופיליפ סטארק, עזריאל בא מבית של אספנים, ומה שהוא למד זה דווקא להיפרד מדברים. לשמור רק מה שאתה צריך לעכשיו".