הרגע שבו הבנתי: אני מנקה יותר מדי

אם בביתה שלה היא לא עוזבת את המגב והסחבה, תארו לעצמכם איך היא מעבירה את היום האחרון של החופש בבית מלון. מתי הבינה אניטה קאלק שהיא חולת ניקיון?

אומרים שחופשי זה לגמרי לבד, אבל משום מה חופש מתפרש אצל רבים כ״לשבת עם המונים במלון באילת, להזיע כמו ביבי לפני פגישה עם אובמה, לשמוע ילדים צווחים לצלילי אגאדו בבריכה ולאכול טונות של אוכל משל היינו אבי ביטר לאחר צום כיפור״. על אף שהייתי מעדיפה לטייל בשטח הכבוש של דאעש בסוריה, נכנעתי לבקשות של רועי ונסענו בחול המועד, ביחד עם ישראלים רבים, לעיר הכי דרומית בארץ.

כעבור חמש שעות נסיעה, במהלכן ספרנו כמה סטאטוסים נכתבו בפייסבוק על מילקי (התייאשנו אחרי חצי מיליון), הגענו למלון. נכנסנו לחדר יפהפה. תמונות רומנטיות נתלו על הקירות הצבועים בצבע ורוד פסטל רך, ומסך טלוויזיה ענק ניצב מול מיטת קינג סייז גדולה. מחלון החדר נשקף חוף הים של אילת, ולהפתעתי לא נשמע אף רעש מהמרפסת. האווירה השלווה של החדר הייתה אמורה להרגיע אותי, אבל במקום לתפוס תנומה במיטה הנוחה, הוצאתי מהמזוודה שלי חומרי ניקיון.

״מה את עושה?״ רועי שאל. ״מנקה״. השבתי לו. ״אתה לא יודע שחדרי מלון הם המקומות הכי מלוכלכים שיש? החדרניות רק מעבירות את החיידקים מחדר אחד לחדר השני עם הציוד שלהן. אתה לא רוצה לישון בחדר מטונף נכון?״ רועי רק משך בכתפיו, ישב במיטה ולחץ על שלט הטלוויזיה. ״חכה!״ קראתי בפאניקה. ״השלט הוא האזור עם הכי הרבה בקטריות!״ לקחתי את השלט מידיו וניגבתי אותו עם מגבון לח. טבלתי מטלית עם אקונומיקה והעברתי אותה לאורך כל הכפתורים. ״בבקשה, עכשיו אתה יכול לגעת בו״ אמרתי לרועי ומסרתי לו את השלט. רועי הביט בי המום. ״אני לא מאמין שגם בחופשה את מנקה. אולי די? תני לחדרניות לעשות את העבודה הזאת!״ בן הזוג שלי, שיהיה בריא, לא הצליח להבין שחדרי מלון מטונפים. ״תשמע, תרד לבריכה ואני בינתיים אנקה כאן. עוד מעט אצטרף אליך״ אמרתי לו וגירשתי אותו מהחדר כדי שאוכל לנקות כמו שצריך. הוא החליף לבגד ים ויצא, בזמן שאני לבשתי כפפות גומי.

בעזרת מטלית טבולה באלכוהול ניקיתי את מתגי החשמל, שם החדרניות לא טורחות להעביר ניגוב. עברתי עם המטלית גם על דלפק השיש בחדר האמבטיה, על הכיור, על ידיות הדלתות ועל ראש המקלחון. שפכתי חומר ניקוי באסלה, ושטפתי את הכוסות עם סבון כלים. ניגבתי עם מגבון לח את מכונת הקפה וגם את הטלפון שלרוב לא עובר שום חיטוי ראוי. לבסוף החלפתי את המצעים שעל המיטה במצעים שהבאתי מהבית.

הבטתי בחדר המצוחצח וחשתי סיפוק גדול. עכשיו אפשר להתחיל את החופשה. עליתי על ביקיני ושמלת חוף, וירדתי לבריכת המלון. ילדים קטנים השתכשכו להם מים, בזמן שההורים רקדו אירובי מול מדריכה משועממת. מבעד להמון הבחנתי ברועי שוכב לו במיטת שיזוף, לא מודע לכך שהצלתי אותו ממיליוני מחלות. הוא חייך אליי וסימן לי לשכב במיטת השיזוף שלידו. פרסתי מגבת, פשטתי את השמלה והתכוננתי לשיזוף, אלא שאז חשכו עיניי. המיטה הייתה מלאה בסימני רגליים שחורים ומסביבה היו עטיפות של ארטיק. מטר משם עמד פח אשפה ובכל זאת אורחי המלון בחרו לזרוק פחיות קולה מחוץ לו. ״לאן את הולכת?״ רועי שאל אותי כשלבשתי את השמלה. ״להביא חומרי ניקוי. צריך לקרצף פה״. השבתי ורצתי לחדר.

חזרתי עם מטלית ומטאטא. ״מאמי, אולי תבקשי מהצוות שינקה?״ רועי שאל בייאוש. ״לא, אי אפשר לסמוך עליהם.״ עניתי והתחלתי לנקות. ניגבתי היטב את מיטת השיזוף וטאטאתי את הרצפה שעל שפת הבריכה. כעבור עשר דקות הרגשתי שמישהו נוגע בכתף שלי מאחור. גבר בשנות הארבעים לחייו עמד מולי. ״סליחה, גברת. מלוכלך גם אצלנו. יש מלא שקיות חטיפים מסביב״. הוא אמר והצביע על הכיסא שם ישבה ככל הנראה אשתו. ״אחרי שאת מסיימת פה, תבואי בבקשה לנקות גם שם״. לעזאזל. הוא חושב שאני מנקה מטעם המלון. זה היה הרגע בו הבנתי שמחלת הניקיון שלי הוציאה אותי מדעתי. זרקתי על הרצפה את המטאטא ואת המטלית ועמדתי על מקפצת הבריכה. היא בטח מלוכלכת, חשבתי לעצמי. יש בה אבק, עלים, חרקים מעופפים ושתן. ובכל זאת קפצתי ראש, צללתי למעמקים ולא היה לי אכפת. אני בחופש.

תנו טיפ ניקיון שווה ותוכלו לזכות במארז שי מפנק