בקיץ הזה יהיה טוב

הוא עדיין לא קנה פח. רק עבר עכשיו ומיד היה צריך לנסוע לחוץ לארץ. בינתיים, ניילון עם אוזן אחת על ידית דלת המטבח. כמה שאפשר. אחרי זה רק לקשור.

היא מחכה לקיץ. בקיץ יהיה טוב. היא מתכוונת לחזור למכנסי הג'ינס הקצרים שלה, בקיץ הזה. יש שם כיסים שיוצאים על ירכיים. עוד מעט יהיה קיץ ויהיה טוב. מדי פעם, כבר אפשר לישון עם חלון פתוח, אבל לא תמיד.

היא שומרת לו על הדירה וכל מה שהיא צריכה זה להוריד כלב שלוש פעמים ביום, ולדאוג לשלם שכר דירה פעם אחת (הוא השאיר לה כסף). הם מכירים הרבה זמן, מהלימודים. היא אוהבת את הדירה שלו. היא מוצאת את עצמה מרגישה נח יותר ויותר בדירה הזאת, שלו. הוא כותב ספר, הוא עובד על זה תקופה. בימים שהוא אוהב את מה שהוא כותב, הוא מנסה לעדן את זה בהתנהגות רעה. הוא שולח לה כל פעם פרק חדש. הוא רוצה שהיא לא תאהב כדי שיוכל. הוא לא מפחד מהיום של אחרי. שזה יונח במדפים ואחרי זה וכו'. הוא רוצה כבר לגמור עם זה, למען האמת.

היא עובדת בעיתון יומי ומדי פעם מציעה רעיונות לעורך. עד עכשיו דבר לא יוצא אל הפועל ובינתיים היא ממשיכה בעבודתה היומית. היא מגיהה. פעם אחת (באירוע משפחתי) כשהסבירה לאחיין שלה במה היא עובדת, האחיין שלה אמר וזהו, צריך רק להגיע בזמן לעבודה? וכולם צחקו. הוא ראה שזה טוב והמשיך להגיד את זה, הוא הבין שהוא אמר משהו מצחיק, אבל לא ידע מה. היא נזכרת בזה מדי פעם כשמישהו מהעיתון שלה – בעיקר אחד הכותבים – מרוכז מדי בעצמו. אין להם, בשם המקצוע, איך לצאת מזה. לה יש.

היא יכולה לשחק לאנשים אחרים בושט, אבל מעדיפה שלא. הטקסטים שלהם לא עומדים בחוקים התחביריים, והיא יודעת טוב מאוד מי עומד מאחורי סגנון, ומי נשען על סגנון שמסתיר טעויות. בכלל, לגבי הרבה דברים, היא מעדיפה שלא. הקללה האהובה עליה, היא כסיל.

קירות הדירה שלו לבנים. הוא שומר על זה. למעט כמה מסמרים עם ראש עקום שהדייר הקודם התווכח איתם, כרגע רק קירות חשופים. היא מתכוונת לקנות לו תמונה כדי שיהיה קצת פחות ערום. היא נזכרה במה שסיפר לה כאשר יצא לסיגריה הראשונה שלו בדירה. בחורה, גברית, רבה בטלפון עם אהובתה. הן התווכחו והבחורה שלמטה הלכה עם מכשיר הטלפון שלה הלוך חזור בחוסר נחת. זה היה ויכוח סוער, אולי על בגידה. היא הייתה עצבנית, ורק בסוף – לאחר שתיקה ארוכה בה כנראה הצד השני הסביר את עמדתו – קולה ירד קצת והיא הרשתה לעצמה לתבל זאת בכינוי חיבה שלפני משפט. הוא לא זכר איזה בזמן שסיפר לה זאת, למרות שמאוד רצתה לדעת איזה כינוי זה היה, בשביל לסדר את זה טוב על הדף שלה, שבראש. מאמי? לא, מאמוש, הוא אמר. הוא המשיך לספר לה את הסיפור. הבחורה הדליקה שתי סיגריות, אחת בשנייה, ממש על סף מוות של הקודמת. היא התהלכה בעצבנות, וצעקה. הוא סיפר לה שזה מה שהוא ראה מהחלון, והוא אמר שבאותו רגע, הוא הרגיש איזשהו ביטחון בחוקים של העולם. הוא אמר שלא משנה מה היה, או מה יהיה - הבחורה שהוא רואה לא תגרבץ. שהיא תעשה הכל כמו כל ויכוח של גבר ואישה, אבל לא תגרבץ. שיכול להיות הכל, רק לא זה. היא צחקה כשאמר לה את זה. היא הבינה למה הוא התכוון. היא הבינה בדיוק למה הוא התכוון.

היא אוהבת את הדירה שלו. כבר תקופה ארוכה שתחביר לא נכון לא קופץ לה לעיניים כשהיא קוראת משהו מחוץ לזמן עבודתה. היא ייחלה לזה ושמחה כשהגיעה לכך. עוד מעט יהיה קיץ והיא תוכל לחזור למכנסי הג'ינס הישנים שלה, הקצרים. היא אוהבת את המיטה שלו, היא קנתה לו עציץ. היא תחכה עם התמונה. אפשר לראות מהדירה שלו את הכביש שמקשר בין שני בתי הקפה שהיא אוהבת. היא אוהבת את החלון שלו; כשסוגרת יד על עין ימין מהחלון - רואה בית קפה אחד, כשסוגרת יד על עין שנייה - רואה את השני. בין לבין, בניינים זזים ממקומם, מכוניות חונות זזות בסדר מופתי בהתאם לאלה שמאחוריהן ומלפניהן, עצים רוקדים, עבר, עתיד.

למרות שאין לה כרגע על מה להסתמך – היא חשה ביטחון עתידי. היא חושבת על זה שאם וכשאר הוא יוציא את הספר, ועד אז היא כבר תכתוב ותראיין, הוא ישמור לה בלעדיות. למרות יחסי הציבור שיחליטו בשבילו. שזה כבר בהגהה של העולם. ובזה היא כבר לא מבינה. או אולי כבר לא תבין.

מישהו עכשיו מרגיש ביטחון. מישהי עכשיו מרגישה ביטחון.