רהיטים לכל החיים - זו היתה הסיסמה השיווקית שליוותה את קמפיין הפרסום הטלוויזיוני של רהיטי הזורע בשנות ה-80. ואולי זו גם היתה הבעיה שלהם. רהיטי הזורע היו סמל להרבה דברים - מחד, דוגמה מופתית ואולי יחידה במינה של עיצוב ארצישראלי במסורת סקנדינבית ואיכות גרמנית, אבל גם תעשייה קיבוצית חלוצית ומצליחה ואפילו סמל סטטוס של אצולת הבורגנות הייקית מתל אביב ועד לכרמל. הרהיטים שלהם היו יפים, לא זולים, קלאסיים ועמידים. לא משהו שמחליפים כל כמה שנים, בטח לא בגלל שנשבר. ויעידו על כך כל מי שבבית הוריהם או סביהם עוד ניצבות בגאון הכורסאות או המדפיות של החברה, שנראה שבדו-קרב עם הזמן והשנים שחלפו יש להן איזה פור על כולנו.
הסגנון והאיכות של רהיטי הזורע היו שם דבר בשנות ה-60 וגם היום, בקרב חובבי וינטג' מקומיים הם נחשבים למבוקשים מאוד. בטח עכשיו עם גל העדנה המחודשת של סגנון העיצוב הסקנדינבי ששוטף את השוק המקומי. מי שהתמזל מזלם, מקבלים אותם במתנה או בירושה מההורים והסבים. ומי שלא, אורבים להם בשוקי הפשפשים ובאתרי היד השנייה. ואלה וגם אלה יעידו שמדובר ברהיטים שניצחו את הזמן. "הרהיטים שלנו היו חזקים מדי", אומרת אראלה אמיר, תושבת הקיבוץ ומנהלת הייצור לשעבר של מפעל רהיטי הזורע, בשיחה עם וואלה! בית. "הורים היו מעבירים לילדיהם את הרהיטים הישנים ובאים לקנות לעצמם חדשים. אבל כשהתחילה תחרות והגיעו לארץ רהיטים זולים יותר לאט לאט העסק דעך", היא מספרת.
האם זו באמת הסיבה שהלקוחות הפסיקו להגיע? אולי. אולי זו הקורונה שגבתה עוד עסק ישראלי כקורבן ואולי זה כביש 6 החדש, שהסיט את תנועת המכוניות הרחק מהקיבוץ ומחנות המפעל של "רהיטי הזורע" שעוד מכרה את המלאים ההיסטוריים של מותג הרהיטים הישראלי הכי לא ישראלי שהיה לנו כאן, ותמשיך למכור אותם בימים שנותרו עד ל-5 ביולי. ואחר כך, גם היא תיסגר בתום 84 שנות פעילות - שריד אחרון למותג משובח שהיה במובן מסויים אנומליה ישראלית. נגריה קיבוצית שעיצבה רהיטים בסגנון דני, עשויים עץ טיק ועץ גושני שיובאו במיוחד מחו"ל, בטכניקות כיפוף ייחודיות שהגיעו מארצות הקור עד לעמק יזרעאל ויוצרו על ידי ידיים ישראליות-חלוציות שהוכשרו בגרמניה.
מפעל רהיטי הזורע נוסד ב-1936 אבל אז עוד קראו לו 'הנגריה'. "המפעל החל כבית מלאכה, נגריה קיבוצית, קרוב לוודאי כחלק מהשקפת העולם של יצור עצמי לחברי הקבוצה, כמו גם כחלק מהצורך התמידי בפרנסה, בישובים מבודדים ומרוחקים בשנות ההתיישבות", מסבירה יובל עציוני, מרצה בכירה במחלקה לעיצוב טקסטיל במכללת שנקר, וחוקרת תולדות תחום העיצוב בישראל. "מתכונת בית מלאכה משפחתי הייתה נפוצה בארץ בשנות השלושים של המאה העשרים. אלה שנות ההגירה מגרמניה לארץ ישראל, שהתאפיינה באוכלוסייה משכילה ובעלת ידע אקדמי ומיומנות מקצועית". כאלה היו גם רוב חברי קבוצת המייסדים בקיבוץ הזורע. עם השנים, תוך פיתוח פתרונות יצירתיים, התפתח בית המלאכה בקיבוץ למפעל תעשייתי בשם 'רהיטי הזורע' , שייצר פריטי ריהוט איכותיים ומעוצבים בהקפדה.
'הנגריה' הפכה לאימפריה
יעקב פרחי חבר הקיבוץ, מעצב ראשי ולימים גם מנהל המפעל, היה מהחברים והפעילים הראשונים באיגוד מעצבי המוצר בישראל. פרחי הוא בוגר הטכניון בהנדסת יצור בשנים 1959-1961 ואף רכש הכשרה בעיצוב מוצר בהשתלמות בדנמרק. ההתמקדות והדגש על 'עיצוב המוצר' היו בראשיתם בשנים אלה, כך שיעקב פרחי, ומפעל הריהוט שעמד בראשו, יכולים להיחשב כחלוצים בתחום עיצוב המוצר התעשייתי בישראל, ואף חלוצים בהעסקת מעצב במשרה מלאה ובהנהלת המפעל.
"מוצרי המפעל בעיצובו של פרחי, הוצגו בתערוכות עיצוב בארץ - בתערוכות האיגוד ובתערוכות המרכז הישראלי לעיצוב המוצר ואף זכו במספר פרסים. בהיבט העיצובי, רהיטי הזורע היו יוצאי דופן וניכר שהושקעה תמיד מחשבה רבה ברהיט כמוצר תעשייתי מעוצב", אומרת עציוני.
רהיטי הזורע היו יותר מתעשייה, יותר ממותג רהיטים ויותר מחלוצי עיצוב. הם היו גם מפעל של קיבוץ וככאלה, שזורים בין סיבי העץ שלהם גם מאפיינים ייחודיים. שמות הדגמים למשל, קרויים כולם על שם ילדים של בני הקיבוץ ועובדי המפעל. כך למשל, כוננית 'ורד' וכיסא 'אביב' נקראו על שם ילדיה של אראלה אמיר. גם כורסת 'גילה' (אחד הדגמים האיקוניים והנמכרים ביותר של רהיטי הזורע) קרויה על שם בת של מישהו מהקיבוץ.
בשנות ה-80 בעקבות המשבר הכלכלי בישראל התאחד מפעל הזורע עם המפעל של קיבוץ שמרת ונוצר מותג "שמרת הזורע" המוכר עד היום, הקיבוצים חילקו ביניהם את תחומי ההתמחות - בהזורע התמקדו בייצור פינות אוכל ופינות ישיבה לסלון, ואילו בשמרת ייצרו רהיטים לחדרי שינה בעיקר. תכנית ההבראה הזאת עבדה למשך כמה שנים, אך בשנות ה-90 נסגר מפעל הזורע ותכולתו הכוללת את מכונות הייצור וידע המקצועי נמכרה בשלמותה למפעל בעמאן, שבירדן. מותג שמרת הזורע המשיך לפעול באופן עצמאי.
"מכרנו לירדנים הכל. את המכונות ואת כל השבלונות של הרהיטים המכופפים, אפילו את המלגזות העברנו להם", נזכרת אראלה אמיר, שלדבריה "הוקפצה" אז למילואים במפעל, למרות שכבר לא עבדה בו, כדי לסייע בלוגיסטיקה של העברת תכולתו לירדן. "כל הציוד הועבר דרך גשר שייח' חוסיין ושלושה מעובדי המפעל נסעו לירדן ובמשך חודשיים לימדו את הירדנים את המלאכה. מאז מה שנשאר זה רק חנות המפעל של רהיטי הזורע ואת המלאי שנשאר פה המשיכו למכור 20 שנה", היא אומרת.
ובכל זאת, אומרת אמיר, למרות שהמפעל עצמו נסגר מזמן "יש איזו אווירה של נוסטלגיה של משהו שהיה ואיננו. בהרבה מקומות הרהיטים של המותג יוסיפו להתקיים - לא סתם קראו להם רהיטים לכל החיים. הם באמת מחזיקים מעמד המון זמן. בהרבה חדרי אוכל ובבתי כנסת, יש את הרהיטים שלנו", היא אומרת. אגב, הכיסא הנפוץ ביותר בחדרי האוכל הקיבוציים הוא כיסא 'ליאור' - גם הוא כמובן קרוי על שם ילד של אחד מבני הקיבוץ.
מכירת החיסול בחנות רהיטי הזורע תימשך עד 5.7.2020. כל מלאי החנות בהנחות של עד 70%