פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      כזה בדיוק היה לסבתא!

      הספר 'היה לנו אוצר', חוזר לימים בהם היה קונצנזוס של עיצוב ישראלי. על הכריכה מתנוססת קופסת לחם ממתכת. מחר יהיו שם הקרוקס

      על הכריכה קופסת הלחם הלבנה, המרובעת, עשויה מתכת. אני זוכר אותה מבית הורי - נפתחת בבוקר ובערב, נסקרת בדאגה: "צריך לחם". כתמי חלודה בדפנותיה, משמיעה צליל מתכתי רועם כאשר המכסה נטרק. בעמוד 17 הכלי להכנת קוביות קרח: תבנית עוגה מתכתית ונמוכה, עם המנגנון: שתי וערב של רעפי מתכת, וכשמושכים בלשון הם נעים בקול חריקה, מעבירים צמרמורת, בוקעים את הקרח שיכול להשתחרר ללימונדה או לקולה, שנמזגת לכוסות מבקבוק זכוכית משפחתי.

      בעמוד 147 המימייה, שאתה היינו יוצאים לטיולי בית הספר, ירקרקה, לשון פלסטיק מחברת את הפקק לגוף והיא עצמה עטויה בבד חבל בז', עם שני כפתורים חלודים שסוגרים אותו על גוף המימייה.

      65 הפריטים שמצולמים בספר הזה, והתמונות התקופתיות שמלוות אותם, מזכירים נשכחות. הם מזכירים ילדות ובית, תמונות מצהיבות, זיכרונות שהזמן טישטש. כל דף שאני הופך מפיק ממני אנחה, קריאה: את זה אני זוכר! כזה בדיוק היה לסבתא, לשכנים, אצלנו במרפסת: תנור נפט, מחרוזת סוכריות צבעוניות, צידנית, אלבום בולים, קופסת שקופיות.

      למראית הדה ז'וו

      מה יש בהם, בצילומים הללו, שמרעידים את הלב, ששולפים תמונות נשכחות מתוך הזיכרון? העיצוב של החפצים הללו נושא משמעות מעבר לעצמו, לפונקציונליות שלו או לאסתטיקה שלו: עיצוב הוא חזות הדברים, חזות הזיכרון. "היה לנו אוצר" הוא ספר שמספר "איך היה", ולא רק - כמו ברוב ספרי העיצוב - "איך יהיה", או "איך צריך להיות".

      אולם, גם על ה"איך היה" צריך להתעכב. טיבו של המבט הנוסטלגי, ושל הניסיון לזכור את "הימים הטובים של פעם", שהוא משהה את חוש השיפוט. עדי יפת פוקס, מחברת הספר, מתארת את החפצים שאספה במסע שלה אל הבית הישראלי של שנות ה-60 וה-70, ובתוך כך גם את ילדותה, ומכלילה לעתים ביקורת מרומזת.

      היא מתארת למשל את הגלובוס השולחני כ"מתנה מקובלת דווקא לבנים בגיל בר מצווה, מעין אמירה סמלית על העולם הגדול המחכה להם שיכבשוהו", בעוד ש"מהבנות, כנראה, לא היו ציפיות בכיוון הזה" (עמ' 32). כשהיא מתארת את נוצות הטווס שהעניקו תחושה של אקזוטיקה בסלון, היא מספרת על "ימי התום שלפני הפוליטיקלי קורקט, (שבהם) לא ידענו שאין זה יפה לתלוש מציפור את נוצותיה כדי לקשט בהן את הבית" (עמ' 56).

      אתם עוד תתגעגעו לקרוקס

      הקורא בעל המבט הביקורתי יותר ימצא את מבוקשו רק אם המבט טבוע בו מראש, בין אם כשיביט בפטיש הפלסטיק מהימים שאחר מלחמת ששת הימים, שבהם "הרגשנו חזקים ובטוחים" (עמ' 139), ובין אם כשיתבונן בקופת קק"ל (עמ' 98), וינסה לדמיין ריטואל דומה כיום, שבמהלכו המורה מעבירה קופה בין התלמידים, אשר בתורם אמורים לשלשל לתוכה תרומה למען גאולת קרקעות וחיזוק היישוב הציוני.

      הספר מציע מבט, כפי שמעיד שמו, על הימים שבהם למלה "לנו" היה קל יותר להתקבל כקונסנזוס. אבל יש לזכור שלא לכולם היו אותם החפצים, ולא לכולם היתה אותה הילדות. בעידן המודרני, שבו אנו מוצאים את עצמנו מוצפים בשפע של פריטים מדי יום, קל יותר להתגעגע לתקופה שבה הכל היה לכאורה פשוט יותר.

      לכאורה - מכיוון שהצילום המרהיב של עמית גושר מצליח להציג כל פריט נושן כאילו היה היהלום שבכתר, כמו היה הפריט האחרון שנשמר מכל משמר במחסני המוזיאון, ממתין בסבלנות עד שיימצא מי שיגאל אותו מעזיבותו. לכך מצטרף גם מעצב הספר, דני גולדברג, שרקח את כל המלים והתמונות ליצירה אחת שלמה ומהודקת, ויצר ספר מתנה אלגנטי ומרשים שאי אפשר שלא להמשיך ולדפדף בו.

      בסופו של דבר אני מסיים לדפדף בספר ומתפנה לבחון את החפצים שמסביבי. מי מהם עשוי להיכנס לדפיו של ספר דומה שייצא לאור בעוד 30 שנה? האם כפכפי הקרוקס יזכו למעמד דומה לזה של הסנדלים התנ"כיות? האם האהיל מאיקאה, או אולי יהיה זה דווקא מכשיר הטלפון הנייד? כמובן שאין שום דרך לנבא את העתיד, אולם נדמה שגם בעוד דור או שניים לא אהיה היחיד שימצא את עצמו מצטער על כך שזרק את מה שהיה יכול להיות האוצר של פעם.

      'היה לנו אוצר - רגעים של בית ישראלי בשנות השישים והשבעים' מאת עדי יפת פוקס, צילום: עמית גושר. הוצאת ספרות עכשיו, 160 עמ', 129 ש'