הדלת עם העינית ההפוכה

אני מקדיש את עצמי לסביבה מאז העינית ההפוכה. הדלת שלי (בקומה מספר 5 בבית דירות ישן, לבנה, כמעט חרישית. היא מונה אינסופיות. מלבד שריטה בצידה הימני העליון, היא מקבלת את פני ברוך מוחלט מדי יום.

יחסים קרים, לי ולדלת דירתי. אחרי הכל, תפקידה – כמו כל דלת – הוא להנהן לאח?ר מדי יום; להסתובב על ציר, לנוע לצדדים. פנימה, החוצה (יש הבוחרות החוצה, בעיקר בבתי קפה הומי אדם- כך הן נוקמות באדריכל, אביהם מולידם, שלא שם לב לפרטים הקטנים של חייהם), אחורה, קדימה. הדלת היא הכושי של החיים.
מצד שני (וזה באמת תלוי בכיוון המשפט הדלתי; "מצד שני"), הדלת היא מעל הדברים. היא מעל הדברים כולם. היא רק משרתת, חסרת אגו, מבצעת, מבוצעת. מדי פעם היא חורקת – נכון – אבל זה לא משהו שתפוח אדמה לא יכול לפתור. הבין לבין היא ההודית והברזילאית של החיים; היא הבין לבין של שם המדינה (הודו, ברזיל) לשם השפה הלא קיימת ("הודית", "ברזילאית"). היא מסתובבת על צירה, נפתחת על מסלולה רק בשבילך. רק בשביל מישהו. הדלת היא למעשה ההווה היחיד שקיים בחיים. הדלת, היא ההווה.

אני מקדיש את עצמי לסביבה מאז שהתקנתי עינית הפוכה בדלתי (אני היא המזרקה של דושאן שמאחורי החור) אנשים מזמינים את עצמם אל מחוץ לביתי (את הראשון אני יידעתי), ומשם חבר מביא חבר. כסאות נפתחים. עין אחת נסגרת, עין אחת נמרחת. לאחד אני יותר בשמאל (הוא סוגר את עין ימין), לשני אני יותר מימין (הוא סוגר את עין שמאל). אני מתהלך בביתי, מתנכר לשימוש הדלתי. אני היא המזרקה של עצמי.

מישהו מתקין עינית הפוכה בדלת ביתו. הוא משאיר את ביתו כמו שהוא (אומנם לוקח בחשבון את ההלאה; שאם יסדר אחרת, עדיין זה לא יהיה למען העינית), ובכל זאת – לפחות בהתחלה- הוא משתהה כשהוא עובר ליד דלתו. מצידו הפנימי של ביתו הוא לא יכול לראות דבר. אין עולם, יש רק עולם פנימי. מוקדש לסביבה. הוא מתקלח (ולוקח את האפשרות שמישהו צופה בו בזמן חיפוש המגבת. או שלא), הוא רואה טלוויזיה (ולוקח את האפשרות שמישהו צופה בו צופה. או שלא), הוא נרדם על ספתו (ולוקח את האפשרות שמישהו מקנא ברוגע שבשנתו. או שלא), הוא מתיישב על ספתו ועושה שימוש – לראשונה - באותה ספה שקנה; ידית משחררת משענת לרגליים. ראש לאחור. עורף רפוי. הוא לא יודע אם באותו הזמן מישהו רואה אותו; אפשרי שכן, אפשרי שלא. והנה- עכשיו, הוא חופשי בחייו, דווקא בגלל שאפשר לראות רק אותו.

פעמים שמישהו דופק על דלתו (לא הרבה מעיזים) הוא פותח לעולם ללא הכנות מיותרות.