היפהיפה הנרדמת

הבית ששיפץ אבינדב צור בכפר דניאל שימש מחסן במשך כ-50 שנה. זהו בית ערבי עב קירות, שהיה מורכב משתי יחידות דיור צמודות ונהפך לחורבה ב-1948. בכפר דניאל הטילו ספק באפשרות לשפץ מבנה במצב כזה, אך לבסוף הסכימו להשכיר את המקום לצור, למשך חמש שנים. והוא, שמדבר על שיפוצים כמי שמדבר על ספורט אתגרי, ניגש למלאכה בהתלהבות ובמרץ. בתוך שלושה חודשים נהפכה החורבה לבית, שבו גר כארבע שנים, תוך כדי ביצוע מתמיד של שינויים ושיפורים.

אבינדב צור מתפרנס מנגרות ומשיפוץ בתים ועשה כמה פרויקטים אף בחו”ל - אך השיפוצים בשבילו אינם רק פרנסה, אלא גם אמנות, אהבה, תחביב ודרך חיים. הוא מעדיף להתגורר בבית תוך כדי השיפוץ, גם אם לזמן קצר, ומעיד על עצמו כי “אינו יכול לדחות סיפוקים” וכך ניתן למצוא אותו צובע קירות באישון לילה או רודף אחרי פריט מיוחד עד השגתו.

הוא מוצא וממציא, מפרק ובונה, חוקר ומנסה. הוא נעזר בבעלי מלאכה שונים, אך עושה במו ידיו את עיקר העבודה ולמעשה אחראי לבנייה, לעיצוב ולריהוט כאחד. בבית בכפר דניאל הוא יצר סביבה ביתית וחמה - גם אישית מאוד אך גם נאמנה לרוח המקורית של הבית, שנשמר פשוט וים תיכוני.

בתוך הבית ניתן לחוש בקלות את עוביים של קירות האבן. צור פתח פתח בין שתי הדירות, שהיו מופרדות בעבר. המשקוף והמפתן של הפתח הזה חושפים את העובדה שמדובר בקיר שעוביו מטר, כלומר בקיר חיצוני כפול. קירות הבית נבנו באבנים וחול, ללא מלט או טיט, כך שהפתח נפרץ ידנית, בזהירות, באזמל ובפטיש.

החלונות קבועים בנישות עמוקות, שאף מודגשות בצבע שונה. מסגרות העץ שלהם שוחזרו ונצבעו, והם צוידו בווילונות עשויים מבדים מרוקאיים, בדים שבהם נעשה שימוש גם בריפודים השונים בבית. החלונות שאינם בנישות הם חלונות “מדומים”; מסגרות שנתלו על הקיר, מזוגגות במראה.

בחלל המתפקד כחדר שינה שוחזרו בקפידה המרצפות המצוירות שהיו בבית המקורי, והן יוצרות במרכזו “שטיח” צבעוני שמשלב מרצפות ישנות וחדשות בעיצוב זהה.

רלסים שפורקו ממסילת הרכבת הטורקית, שעברה באזור, תומכים את התקרה המשופצת, כמו את תקרתו המקורית של הבית. פינת ההסבה, שממוקמת על בימת עץ מוגבהת, משלבת ספה עתירת כריות וכן כריות בכל מיני גדלים וצורות להשתרעות על הרצפה. הבדים המבריקים והצבעוניים, בדגמים שונים, כמו בדי הווילונות, יוצרים מגוון עשיר ומלא חיים, אך גם הרמוני.

המטבח נבנה בעיקר ממשטחי עץ שפורקו, אך הוא משלב אלמנטים נוספים שנאספו בידי צור וזכו לשימוש חדש. זו דרכו להפיח חיים חדשים ב”מציאות” ישנות - הוא מוצא דלת ישנה ויפה ובונה סביבה ארון, מוצא מסגרת חלון והופך אותה לדלת של ארונית, מוצא ארגז ומשבץ בתוכו תריס עץ, שנהפך לדלת. כך, למשל, עשויים כמה ממדפי המטבח משוקת פח ששימשה בלולים, וגופי התאורה הפשוטים נמצאו בבסיס צבאי נטוש.

המטבח, אולי יותר מכל חלק אחר בבית, מאוכלס בשפע פריטים חינניים ומעוררי נוסטלגיה - קומקומי אלומיניום, קנקני אמייל, קופסאות פח מעוטרות, בקבוקי סודה ישנים ואוסף מסננות. מקרר מטיפוס “אמקור 10” משלים את התמונה.

חדר האמבטיה נבנה בפינה של החלל המרכזי - קירותיו אינם מגיעים לתקרה והוא מקורה ונתמך בשלושה אדני רכבת מסיביים, שהקצה שלהם מבצבץ מהקיר הגובל בפינת הישיבה. בדרך זו מתאפשר אוורור מרבי של האמבטיה ונוצר גם שטח לאחסון. גם כאן מוצבים חפצים שאינם רק שימושיים, אלא גם יפים, עוד חלקים מהאוסף העשיר של צור. בתוך חדר האמבטיה, בנוסף לגוני השמנת והעץ המוכרים משאר הבית, דומיננטי הצבע הכחול. גם כאן, במרכז, “שטיח” קטן מאריחים מצוירים, וקערות אמייל לרוב מוצאות להן שימושים שונים וחדשים.

כשמדובר בשיפוץ בית, נהוג להשוות בין מצבו “לפני” ו”אחרי” השיפוץ - אין ספק שבמקרה זה ההבדל הוא קיצוני מן הרגיל. מנגד, דומה שהחורבה קמה לתחייה דווקא בזכות העובדה שנעשה שימוש נרחב בחומרים, בטכניקות ובחפצים שהיו זמינים סביב השנים שבהם נהפך הבית לחורבה. לא היה כאן מעשה פשוט של הפיכת ה”ישן” ל”חדש”, אלא גם מלאכת שימור ושחזור שהפכה את ה”ישן” ל”שימושי”. רוח האספנות השולטת בבית אינה יוצרת אווירה של מוזיאון, אלא דווקא משמרת רעננות וספונטניות, אלתור ויצירתיות, וזאת בצד הקפדה יתרה על הקשר ההרמוני בין כל הפרטים.